שיעור 200, ספר תהילים, פרק מג, א-ב

א שָׁפְטֵ֤נִי אֱלֹהִ֨ים ׀ וְרִ֘יבָ֤ה רִיבִ֗י מִגּ֥וֹי לֹֽא־חָסִ֑יד מֵ֤אִישׁ מִרְמָ֖ה וְעַוְלָ֣ה תְפַלְּטֵֽנִי׃ ב כִּֽי־אַתָּ֤ה ׀ אֱלֹהֵ֣י מָֽעוּזִּי֮ לָמָ֪ה זְנַ֫חְתָּ֥נִי לָֽמָּה־קֹדֵ֥ר אֶתְהַלֵּ֗ךְ בְּלַ֣חַץ אוֹיֵֽב׃

֍             ֍              ֍

פרק מג

מזמור זה הוא המשך של המזמור הקודם [שבו התאונן על העדר הנבואה, רוח הקדש וגילוי שכינה. ועל העדר המופתים והניסים הגלויים], ועתה מתאונן על תוקף הגלות והצרות:

(א) שָׁפְטֵנִי אֱלֹהִים – הרי ראוי שתשפוט אותי ה', וְרִיבָה את רִיבִי, מִגּוֹי לֹא חָסִיד – מאנשי עם זה שאין להם כלל הכנה אל מידת החסד, כי מטבעם הם מתנגדים לחסדים בדברים שבין אדם לחבירו, מֵאִישׁ מִרְמָה וְעַוְלָה תְפַלְּטֵנִי – ותציל אותי מאנשי המרמה והעוול שיש ביניהם, והם הפילוסופים האומרים דברי מרמה ומעוותים את הדברים הישרים, לייסד יסודות עקומים נגד האמונה האמיתית, שלא אמשך אחריהם, להכחיש את עיקרי האמונה.

(ב) ואף שכבר התאונן במזמור הקודם על כך שאין ה' מנהיג אותנו בניסים ונפלאות כבימי קדם, מוסיף עתה להתאונן ולבקש על ההגנה מפני האויב, שדבר זה יכול להיות בדרכי הטבע, כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי מָעוּזִּי – האלהים שהוא העוז והכח שלנו נגד האויבים, ואם כן לָמָה זְנַחְתָּנִי [-ולשון 'זניחה' היא זמנית, לפי שעה, בניגוד ללשון 'שכחה' האמורה במזמור הקודם לגבי הנהגת הניסים והנפלאות, שהנהגה זו בטלה לגמרי בזמן הגלות], לָמָּה קֹדֵר אֶתְהַלֵּךְ – מדוע אלך בעצבות וחשיכה, בְּלַחַץ אוֹיֵב המגביר עלי את עול שעבודו.