שיעור 201, ספר תהילים, פרק מג, ג-ה

ג שְׁלַח־אֽוֹרְךָ֣ וַֽ֭אֲמִתְּךָ הֵ֣מָּה יַנְח֑וּנִי יְבִיא֥וּנִי אֶל־הַֽר־קָ֝דְשְׁךָ֗ וְאֶל־מִשְׁכְּנוֹתֶֽיךָ׃ ד וְאָב֤וֹאָה ׀ אֶל־מִזְבַּ֬ח אֱלֹהִ֗ים אֶל־אֵל֮ שִׂמְחַ֪ת גִּ֫ילִ֥י וְאֽוֹדְךָ֥ בְכִנּ֗וֹר אֱלֹהִ֥ים אֱלֹהָֽי׃ ה מַה־תִּשְׁתּ֬וֹחֲחִ֨י ׀ נַפְשִׁי֮ וּֽמַה־תֶּהֱמִ֪י עָ֫לָ֥י הוֹחִ֣ילִי לֵֽ֭אלֹהִים כִּי־ע֣וֹד אוֹדֶ֑נּוּ יְשׁוּעֹ֥ת פָּ֝נַ֗י וֵֽאלֹהָֽי׃

֍             ֍              ֍

(ג) שְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ, כי הגאולה השלימה תהיה על ידי התגלות אור ה' מתוך חושך הגלות, ועל כך אומר 'אוֹרְךָ', וכן על ידי קיום הבטחת ה' לנביאיו ואימות דבריו, ועל כך אומר 'וַאֲמִתְּךָ', הֵמָּה יַנְחוּנִי מחשכת הגלות ויְבִיאוּנִי אֶל הַר קָדְשְׁךָ, כאשר יתקבצו ישראל לציון, וְאֶל מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ, וזהו בית המקדש, מקום שכינת ה'.

(ד) אמנם אחרי שה' יגאל אותנו ויביא אותנו מהגלות לארץ ישראל וירושלים, וְאָבוֹאָה מעצמי אֶל מִזְבַּח אֱלֹהִים להקריב קרבנות, אֶל אֵל שהוא שִׂמְחַת גִּילִי, כי בו ישמח ליבנו [ולשון 'גיל' מורה על השמחה שתתחדש שם, ולשון 'שמחה' מורה על השמחה שתישאר שם בקביעות], וְאוֹדְךָ שם בְכִנּוֹר, אֱלֹהִים אֱלֹהָי.

(ה) חוזר ומשיב לנפשו גם עתה, כפי שהשיב לה על דבריה הקודמים (מזמור מ"ב), מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי ותתיאשי נַפְשִׁי, וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי לחשוב שהדבר תלוי בי, הוֹחִילִי לֵאלֹהִים שבו תלויה הגאולה והישועה, כִּי בודאי יבוא הזמן אשר עוֹד אוֹדֶנּוּ [-אודה לו] בו, על יְשׁוּעֹת פָּנַי וֵאלֹהָי, כי בגאולה זו יתגלה לעיני הכל הקשר והשייכות שיש בין ישראל לאלוהיהם.