טז כָּל־הַ֭יּוֹם כְּלִמָּתִ֣י נֶגְדִּ֑י וּבֹ֖שֶׁת פָּנַ֣י כִּסָּֽתְנִי׃ יז מִ֭קּוֹל מְחָרֵ֣ף וּמְגַדֵּ֑ף מִפְּנֵ֥י א֝וֹיֵ֗ב וּמִתְנַקֵּֽם׃ יח כָּל־זֹ֣את בָּ֭אַתְנוּ וְלֹ֣א שְׁכַֽחֲנ֑וּךָ וְלֹֽא־שִׁ֝קַּ֗רְנוּ בִּבְרִיתֶֽךָ׃ יט לֹֽא־נָס֣וֹג אָח֣וֹר לִבֵּ֑נוּ וַתֵּ֥ט אֲשֻׁרֵ֗ינוּ מִנִּ֥י אָרְחֶֽךָ׃ כ כִּ֣י דִ֭כִּיתָנוּ בִּמְק֣וֹם תַּנִּ֑ים וַתְּכַ֖ס עָלֵ֣ינוּ בְצַלְמָֽוֶת׃ כא אִם־שָׁ֭כַחְנוּ שֵׁ֣ם אֱלֹהֵ֑ינוּ וַנִּפְרֹ֥שׂ כַּ֝פֵּ֗ינוּ לְאֵ֣ל זָֽר׃ כב הֲלֹ֣א אֱ֭לֹהִים יַֽחֲקָר־זֹ֑את כִּֽי־ה֥וּא יֹ֝דֵ֗עַ תַּֽעֲלֻמ֥וֹת לֵֽב׃
֍ ֍ ֍
(טז) כָּל הַיּוֹם כְּלִמָּתִי שאני נכלם מאחרים, נֶגְדִּי, וּבֹשֶׁת פָּנַי שאני מתבייש מעצמי, כִּסָּתְנִי.
(יז) וחוזר ומפרש את דבריו, הכלימה מהאחרים היא מִקּוֹל מְחָרֵף בדברים שבין אדם לאדם, וּמְגַדֵּף בעניני האמונה והדת. ובושה מעצמי כיסתה אותי מִפְּנֵי אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם, המרע לנו.
(יח) כָּל זֹאת בָּאַתְנוּ, וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ בליבנו, וְלֹא שִׁקַּרְנוּ בִּבְרִיתֶךָ, להפר ברית מילה ושמירת שבת אפילו בימי השמד, אלא שמרנו תמיד על מצוות אלו שהם ברית בינינו לבין ה'.
(יט) ובשום זמן לֹא נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ מלהאמין בה', וַתֵּט אֲשֻׁרֵינוּ מִנִּי אָרְחֶךָ – גם כאשר מצד המעשים נטו צעדי רגלינו מההליכה בדרך הישרה, היה זה באונס, כי מחמת הגלות לא יכולנו לקיים את המצוות המעשיות כראוי, אך בליבנו היינו תמיד שלמים עם ה'.
(כ) כִּי גם בעת אשר דִכִּיתָנוּ בִּמְקוֹם תַּנִּים – ביד גוים אכזריים כתנים, וַתְּכַס עָלֵינוּ בְצַלְמָוֶת, שעינו אותנו בעינויים קשים והיו הורגים בנו כדי להעבירנו על דתינו.
(כא) אִם שָׁכַחְנוּ שֵׁם אֱלֹהֵינוּ, וַנִּפְרֹשׂ כַּפֵּינוּ לְאֵל זָר, כלומר, גם בזמן שהכריחו אותנו הגוים לפרוש כפינו לאל זר, היה זה מעשה חיצוני בלבד, כי בליבנו לא שכחנו מעולם את שם אלוהינו, והאמנו באחדות ה'.
(כב) הֲלֹא אֱלֹהִים יַחֲקָר זֹאת, שליבנו היה שלם עמו תמיד, כִּי הוּא יֹדֵעַ תַּעֲלֻמוֹת לֵב.
