שיעור 216, ספר ירמיהו, פרק לח, ו-יג

ו וַיִּקְח֣וּ אֶֽת־יִרְמְיָ֗הוּ וַיַּשְׁלִ֨כוּ אֹת֜וֹ אֶל־הַבּ֣וֹר ׀ מַלְכִּיָּ֣הוּ בֶן־הַמֶּ֗לֶךְ אֲשֶׁר֙ בַּֽחֲצַ֣ר הַמַּטָּרָ֔ה וַיְשַׁלְּח֥וּ אֶֽת־יִרְמְיָ֖הוּ בַּֽחֲבָלִ֑ים וּבַבּ֤וֹר אֵֽין־מַ֨יִם֙ כִּ֣י אִם־טִ֔יט וַיִּטְבַּ֥ע יִרְמְיָ֖הוּ בַּטִּֽיט׃ ז וַיִּשְׁמַ֡ע עֶֽבֶד־מֶ֨לֶךְ הַכּוּשִׁ֜י אִ֣ישׁ סָרִ֗יס וְהוּא֙ בְּבֵ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ כִּֽי־נָתְנ֥וּ אֶֽת־יִרְמְיָ֖הוּ אֶל־הַבּ֑וֹר וְהַמֶּ֥לֶךְ יוֹשֵׁ֖ב בְּשַׁ֥עַר בִּנְיָמִֽן׃ ח וַיֵּצֵ֥א עֶֽבֶד־מֶ֖לֶךְ מִבֵּ֣ית הַמֶּ֑לֶךְ וַיְדַבֵּ֥ר אֶל־הַמֶּ֖לֶךְ לֵאמֹֽר׃ ט אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֗לֶךְ הֵרֵ֜עוּ הָֽאֲנָשִׁ֤ים הָאֵ֨לֶּה֙ אֵ֣ת כָּל־אֲשֶׁ֤ר עָשׂוּ֙ לְיִרְמְיָ֣הוּ הַנָּבִ֔יא אֵ֥ת אֲשֶׁר־הִשְׁלִ֖יכוּ אֶל־הַבּ֑וֹר וַיָּ֤מָת תַּחְתָּיו֙ מִפְּנֵ֣י הָֽרָעָ֔ב כִּ֣י אֵ֥ין הַלֶּ֛חֶם ע֖וֹד בָּעִֽיר׃ י וַיְצַוֶּ֣ה הַמֶּ֔לֶךְ אֵ֛ת עֶֽבֶד־מֶ֥לֶךְ הַכּוּשִׁ֖י לֵאמֹ֑ר קַ֣ח בְּיָֽדְךָ֤ מִזֶּה֙ שְׁלֹשִׁ֣ים אֲנָשִׁ֔ים וְֽהַעֲלִ֜יתָ אֶֽת־יִרְמְיָ֧הוּ הַנָּבִ֛יא מִן־הַבּ֖וֹר בְּטֶ֥רֶם יָמֽוּת׃ יא וַיִּקַּ֣ח ׀ עֶֽבֶד־מֶ֨לֶךְ אֶת־הָֽאֲנָשִׁ֜ים בְּיָד֗וֹ וַיָּבֹ֤א בֵית־הַמֶּ֨לֶךְ֙ אֶל־תַּ֣חַת הָֽאוֹצָ֔ר וַיִּקַּ֤ח מִשָּׁם֙ בְּלוֹיֵ֣ סְחָב֔וֹת וּבְלוֹיֵ֖ מְלָחִ֑ים וַיְשַׁלְּחֵ֧ם אֶֽל־יִרְמְיָ֛הוּ אֶל־הַבּ֖וֹר בַּֽחֲבָלִֽים׃ יב וַיֹּ֡אמֶר עֶֽבֶד־מֶ֨לֶךְ הַכּוּשִׁ֜י אֶֽל־יִרְמְיָ֗הוּ שִׂ֣ים נָ֠א בְּלוֹאֵ֨י הַסְּחָב֤וֹת וְהַמְּלָחִים֙ תַּ֚חַת אַצִּל֣וֹת יָדֶ֔יךָ מִתַּ֖חַת לַֽחֲבָלִ֑ים וַיַּ֥עַשׂ יִרְמְיָ֖הוּ כֵּֽן׃ יג וַיִּמְשְׁכ֤וּ אֶֽת־יִרְמְיָ֨הוּ֙ בַּֽחֲבָלִ֔ים וַיַּֽעֲל֥וּ אֹת֖וֹ מִן־הַבּ֑וֹר וַיֵּ֣שֶׁב יִרְמְיָ֔הוּ בַּֽחֲצַ֖ר הַמַּטָּרָֽה׃

֍֍ ֍

(ו) וַיִּקְחוּ השרים אֶת יִרְמְיָהוּ, וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר של מַלְכִּיָּהוּ בֶן הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה, וכיון שהיה הבור עמוק מאד, וַיְשַׁלְּחוּ אֶת יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים לעומק הבור, וּבַבּוֹר אֵין מַיִם, כִּי אִם טִיט רך, וַיִּטְבַּע יִרְמְיָהוּ בַּטִּיט.

(ז) וַיִּשְׁמַע זאת אדם ששמו היה עֶבֶד מֶלֶךְ, הַכּוּשִׁי – מארץ כוש, אִישׁ סָרִיס – איש שר, וְהוּא היה באותה שעה בְּבֵית הַמֶּלֶךְ ושמע כִּי נָתְנוּ אֶת יִרְמְיָהוּ אֶל הַבּוֹר, וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב באותו זמן בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן.

(ח) וַיֵּצֵא עֶבֶד מֶלֶךְ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ, וַיְדַבֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר.

(ט) אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, הֵרֵעוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשׂוּ לְיִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא, אֵת אֲשֶׁר הִשְׁלִיכוּ אֶל הַבּוֹר להמיתו בידים, והרי היו יכולים להשאירו במקומו, וַיָּמָת – היה מת מעצמו תַּחְתָּיו מִפְּנֵי הָרָעָב, כִּי אֵין הַלֶּחֶם עוֹד בָּעִיר, ולא היה צורך להורגו בידים.

(י) וַיְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ אֵת עֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי לֵאמֹר, כיון שכבר נתן המלך רשות לשרים לעשות לירמיהו כטוב בעיניהם, היו יכולים לעכב את עבד מלך הכושי מלהצילו, ולכן אמר לו קַח בְּיָדְךָ מִזֶּה שְׁלֹשִׁים אֲנָשִׁים שיעזרו לך להוציאו ביד חזקה, וְהַעֲלִיתָ אֶת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא מִן הַבּוֹר, בְּטֶרֶם יָמוּת.

(יא) וַיִּקַּח עֶבֶד מֶלֶךְ אֶת הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ, וַיָּבֹא בֵית הַמֶּלֶךְ אֶל תַּחַת הָאוֹצָר, מקום שיש בו בגדים ישנים וכדומה, וַיִּקַּח מִשָּׁם בְּלוֹיֵ סְחָבוֹת וּבְלוֹיֵ מְלָחִים – בגדים מושחתים, וַיְשַׁלְּחֵם אֶל יִרְמְיָהוּ אֶל הַבּוֹר בַּחֲבָלִים.

(יב) וַיֹּאמֶר עֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי אֶל יִרְמְיָהוּ, שִׂים נָא בְּלוֹאֵי הַסְּחָבוֹת וְהַמְּלָחִים תַּחַת אַצִּלוֹת יָדֶיךָ – תחת בית השחי, מִתַּחַת לַחֲבָלִים שאתה כבר קשור בהם משעה שהורידוך לבור, כדי שבלויי הבגדים יגינו על גופו של ירמיהו מפני החבלים, שלא יפצעו את בשרו, וַיַּעַשׂ יִרְמְיָהוּ כֵּן.

(יג) וַיִּמְשְׁכוּ אֶת יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים שהיה קשור בהם, וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ מִן הַבּוֹר, וַיֵּשֶׁב יִרְמְיָהוּ בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה.