שיעור 27, מגילת קהלת, פרק ה, ט-י

ט אֹהֵ֥ב כֶּ֨סֶף֙ לֹֽא־יִשְׂבַּ֣ע כֶּ֔סֶף וּמִֽי־אֹהֵ֥ב בֶּֽהָמ֖וֹן לֹ֣א תְבוּאָ֑ה גַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל׃ י בִּרְבוֹת֙ הַטּוֹבָ֔ה רַבּ֖וּ אֽוֹכְלֶ֑יהָ וּמַה־כִּשְׁרוֹן֙ לִבְעָלֶ֔יהָ כִּ֖י אִם־רְא֥וּת כתיב ראית עֵינָֽיו׃

(ט) לאחר שסיים לגנות את ההבלים שבחכמה, כלומר, ללמד שלא ישתמש האדם בשכלו כדי להתגאות ולמרוד בעת שמשפיעים לו טובה, וכן לא יתריס כנגד ה' והנהגתו בשעה שבאה עליו הרעה, עתה מגנה את ההבל שבעשירות, ועל כך אומר, הרי האֹהֵב כֶּסֶף, לֹא יִשְׂבַּע גופו מהכֶּסֶף, כי אינו יכול לאכול את הכסף עצמו, וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן – ומי שאוהב שיהיה לו המון כסף, לֹא תְבוּאָה – ואינו מוציאו כדי לקנות תבואה לנפשו, והיינו שאינו עושה בו צדקה ומעשים טובים, שזהו הפרי העיקרי של הממון, אלא צוברו כעפר או שמוציאו עבור תאוותיו, גַּם זֶה הָבֶל, כי לא ישבע לעולם מלאסוף המון כסף שאינו מועיל לו כלום, ואין הבל גדול מזה.

(י) ומפרש עתה את ההבדל בין מי שעובד עבודת ה', לבין מי שעובד עבודת העולם הזה, כי העוסק בצרכי העולם הזה להרבות לו הון ועושר, הרי אינו יכול לאכול לבדו את הכל, אלא בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה – ככל שתתרבה אצלו הטובה והעשירות, בהכרח שרַבּוּ אוֹכְלֶיהָ – יתרבו האוכלים והנהנים ממנה, ואדם זה ישאיר את רוב הונו לבניו או לאחרים, וּמַה כִּשְׁרוֹן לִבְעָלֶיהָ – ומה הרווח שיש לבעל ההון מכל רכושו, כִּי אִם רְאוּת עֵינָיו – רק זאת שהוא רואה בעיניו שיש לו הון רב, ועיניו שבעות מכך, אך אינו יכול להשתמש לבדו בכל הונו.