שיעור 336, ספר ישעיהו, פרק נו, א-ב

א כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה֔' שִׁמְר֥וּ מִשְׁפָּ֖ט וַֽעֲשׂ֣וּ צְדָקָ֑ה כִּֽי־קְרוֹבָ֤ה יְשֽׁוּעָתִי֙ לָב֔וֹא וְצִדְקָתִ֖י לְהִגָּלֽוֹת׃ ב אַשְׁרֵ֤י אֱנוֹשׁ֙ יַֽעֲשֶׂה־זֹּ֔את וּבֶן־אָדָ֖ם יַֽחֲזִ֣יק בָּ֑הּ שֹׁמֵ֤ר שַׁבָּת֙ מֵֽחַלְּל֔וֹ וְשֹׁמֵ֥ר יָד֖וֹ מֵֽעֲשׂ֥וֹת כָּל־רָֽע׃

֍           ֍            ֍

פרק נו (א) כֹּה אָמַר ה', שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט, שהם הציוויים שבין אדם לחבירו, וַעֲשׂוּ צְדָקָה, במצוות שבין אדם למקום, כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא – כי ישועת ה' קרובה לבוא תמיד, ללא הפסקה [וכמו שהתבאר באריכות בפרק הקודם], והדבר תלוי רק במקבלים, וְצִדְקָתִי קרובה לְהִגָּלוֹת, על ידי שתכינו עצמם לקבלה.

(ב) ומאחר והישועה והצדקה מוכנים מצד עצמם, לכן אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ שיַעֲשֶׂה זֹּאת, לגלות את הישועה והצדקה על ידי מעשיו הטובים, וּבֶן אָדָם, הקטן בדרגתו מ'אנוש', שאף אם לא יוכל לעשות את הישועה בכוחו, אך לכל הפחות יַחֲזִיק בָּהּ, שלא תתמוטט, ויעשה זאת על ידי שיהא שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ, והיינו שיקיים את המצוות שבין אדם למקום, וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע, והיינו בקיום המצוות שבין אדם לחבירו.