שיעור 4, פרק א, יג-יז

(יג) וַיֹּ֣אמֶר הַמֶּ֔לֶךְ לַֽחֲכָמִ֖ים יֹֽדְעֵ֣י הָֽעִתִּ֑ים כִּי־כֵן֙ דְּבַ֣ר הַמֶּ֔לֶךְ לִפְנֵ֕י כָּל־יֹֽדְעֵ֖י דָּ֥ת וָדִֽין׃ (יד) וְהַקָּרֹ֣ב אֵלָ֗יו כַּרְשְׁנָ֤א שֵׁתָר֙ אַדְמָ֣תָא תַרְשִׁ֔ישׁ מֶ֥רֶס מַרְסְנָ֖א מְמוּכָ֑ן שִׁבְעַ֞ת שָׂרֵ֣י ׀ פָּרַ֣ס וּמָדַ֗י רֹאֵי֙ פְּנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ הַיֹּֽשְׁבִ֥ים רִֽאשֹׁנָ֖ה בַּמַּלְכֽוּת׃ (טו) כְּדָת֙ מַֽה־לַּעֲשׂ֔וֹת בַּמַּלְכָּ֖ה וַשְׁתִּ֑י עַ֣ל ׀ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־עָשְׂתָ֗ה אֶֽת־מַאֲמַר֙ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֔וֹשׁ בְּיַ֖ד הַסָּֽרִיסִֽים׃

(טז) וַיֹּ֣אמֶר מְמוּכָ֗ן לִפְנֵ֤י הַמֶּ֨לֶךְ֙ וְהַשָּׂרִ֔ים לֹ֤א עַל־הַמֶּ֨לֶךְ֙ לְבַדּ֔וֹ עָֽוְתָ֖ה וַשְׁתִּ֣י הַמַּלְכָּ֑ה כִּ֤י עַל־כָּל־הַשָּׂרִים֙ וְעַל־כָּל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֕ר בְּכָל־מְדִינ֖וֹת הַמֶּ֥לֶךְ אֲחַשְׁוֵרֽוֹשׁ׃ (יז) כִּֽי־יֵצֵ֤א דְבַר־הַמַּלְכָּה֙ עַל־כָּל־הַנָּשִׁ֔ים לְהַבְז֥וֹת בַּעְלֵיהֶ֖ן בְּעֵֽינֵיהֶ֑ן בְּאָמְרָ֗ם הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֡וֹשׁ אָמַ֞ר לְהָבִ֨יא אֶת־וַשְׁתִּ֧י הַמַּלְכָּ֛ה לְפָנָ֖יו וְלֹא־בָֽאָה׃

(יג) על אף שאחשורוש כעס כל כך על ושתי, בכל זאת לא רצה להענישה בעונש חמור, כי על כל פשעים תכסה אהבה, ורצה לסובב את הדבר באופן שהשופטים יזכו אותה, והנה יש שני מיני משפטים, יש משפט שבין המלך לבין אחד מעבדיו, ויש משפט שנעשה בין כל איש לרעהו, והשופטים את עניני המלכות צריכים לדעת את הזמן והמצב שבו נעשתה העבירה כלפי המלך, כי המעיז פניו במלך בעת ישיבתו על כסא המלכות עונשו חמור יותר מהמעז פניו במלך בזמן שהוא בדרכים וכדומה, וידע אחשורוש שאם ידונו את ושתי כאשה רגילה שהעיזה פניה במלך בעת יושבו על כסא מלכותו, ובזמן שכל שרי המלוכה לפניו, יחמירו מאד בעונשה ויגזרו דינה למוות, לכן וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַחֲכָמִים יֹדְעֵי הָעִתִּים – אמר אחשורוש לאותם שופטים הממונים על דיני המלכות שאין להם כלל רשות לדון בענין זה, כיון שהיא מלכה והוא מלך, אם כן אין זה אלא ככל ענין ומשפט שבין איש לאשתו, כִּי כֵן דְּבַר הַמֶּלֶךְ לִפְנֵי כָּל יֹדְעֵי דָּת וָדִין – כי משפט זה של המלך יכול להיעשות לפני כל הדיינים והשופטים היודעים את החוקים והדתות, ובזה התכוון שיקלו בעונשה, וגם רמז להם את הדרך שיפטרו אותה מעונשה, בכך שאמר 'דת', וכוונתו היתה שבאמת בקשתו שתבוא לפני כל העמים להראות את יופיה היתה נגד הדת והנימוס, ולכן היתה רשאית לסרב לכך, ואין להענישה.

(יד) ואחרי שאמר אחשורוש שמשפט זה אינו שייך לעניני המלכות אלא הוא ככל ויכוח שבין איש לאשתו, בחר שישפטו בדבר שופטים מסוימים, מחמת כמה טעמים שיבוארו עתה, וְהַקָּרֹב אֵלָיו – כיון שהם היו קרובים אליו, וכבר שמעו את הדין ודברים שביניהם, ולא רצה שיתפרסם הדבר יותר, והם כַּרְשְׁנָא, שֵׁתָר, אַדְמָתָא, תַרְשִׁישׁ, מֶרֶס, מַרְסְנָא, מְמוּכָן, שִׁבְעַת שָׂרֵי פָּרַס וּמָדַי, ומצד מעלתם ראוי שישפטו ביניהם, וכן מחמת שהם רֹאֵי פְּנֵי הַמֶּלֶךְ תמיד, ומבינים את רמזיו, שרמז להם לזכות את ושתי מעונש, והם הַיֹּשְׁבִים רִאשֹׁנָה בַּמַּלְכוּת מזה זמן רב, ומומחים לשפוט משפט נכון.

(טו) והנידון שהובא לפני השופטים היה כְּדָת מַה לַּעֲשׂוֹת – מה לעשות על פי הדת המוסרית, וכוונתו היתה שלפי חוקי המוסר היתה רשאית לסרב מלבוא, בַּמַּלְכָּה וַשְׁתִּי – כעת שינה אחשורוש את הלשון והסכים שמלכותה קודמת לשמה, כי היא יורשת עצר, ולכן אין משפטה כאחד מעבדי המלך שהעיז פניו במלך, אלא כמשפט אשה ובעלה, כיון ששניהם ראויים למלכות מצד עצמם, עַל אֲשֶׁר לֹא עָשְׂתָה אֶת מַאֲמַר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וגם על זה רמז שיש לה תשובה, כי נשלח הדבר בְּיַד הַסָּרִיסִים, ואין זה לכבודה של מלכה שתובא על ידי סריסי המלך.

(טז) כאשר ראה ממוכן שכוונת המלך לזכות את ושתי בדינה, ורוצה הוא גם להסתיר את הענין באופן שיבוא הדין רק לפני השרים הקרובים אליו, רצה למנוע זאת, וַיֹּאמֶר מְמוּכָן בקול רם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים, באופן ששמעו כולם את דבריו והתפרסם הענין, וכך אמר, אין זה ענין פרטי בין המלך למלכה ככל משפט שבין איש לאשתו, כי לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה, והקדים שמה למלכותה כדי להדגיש שאינה מלכה מצד עצמה, אלא מצד שאחשורוש נשאה, כִּי עַל כָּל הַשָּׂרִים אשר ישמעו את הנהגתה של ושתי, ויבינו שכוונתה שהיא יורשת העצר ועל ידה הגיעה המלכות לאחשורוש, ולכן מלכותו מוגבלת (ובפסוק י"ח ימשיך לבאר את הנזק הזה שיהיה מצד שרי המלך), ומלבד נזק זה שיהיה מצד השרים, נעשה נזק נוסף, וְעַל כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ.

(יז) והנזק שיהיה לכל העמים הוא בזה, כִּי יֵצֵא ויתפרסם דְבַר הַמַּלְכָּה עַל כָּל הַנָּשִׁים, וכל הנשים לא תדענה בדיוק את הדברים שהיו בין אחשורוש לושתי, ורק ישמעו שסירבה לבוא לפניו, וילמדו ממנה לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן, בְּאָמְרָם הרי אפילו הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, שחשיבותו רבה, אָמַר לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו, ולא ביקש ממנה דבר גדול אלא רק לבוא לפניו, וגם אין לה חשיבות גדולה כיון שאינה מלכה אלא מחמתו, ואין לה מלכות משל עצמה (ולכן כינה אותה שוב 'ושתי המלכה'), וְלֹא בָאָה, וכל שכן ששאר הנשים אינן צריכות לשמוע בקול בעליהן, שאינם חשובים כמו המלך, והם מבקשים מהן דברים קשים יותר מאשר לבוא לפניהם.