שיעור 416, ספר תהילים, פרק פח, ט-יג

(ט) הִרְחַ֥קְתָּ מְיֻדָּעַ֗י מִ֫מֶּ֥נִּי שַׁתַּ֣נִי תֽוֹעֵב֣וֹת לָ֑מוֹ כָּ֝לֻ֗א וְלֹ֣א אֵצֵֽא׃

(י) עֵינִ֥י דָֽאֲבָ֗ה מִנִּ֫י עֹ֥נִי קְרָאתִ֣יךָ יְהוָ֣ה בְּכָל־י֑וֹם שִׁטַּ֖חְתִּי אֵלֶ֣יךָ כַפָּֽי׃

(יא) הֲלַמֵּתִ֥ים תַּֽעֲשֶׂה־פֶּ֑לֶא אִם־רְ֝פָאִ֗ים יָק֤וּמוּ ׀ יוֹד֬וּךָ סֶּֽלָה׃

(יב) הַיְסֻפַּ֣ר בַּקֶּ֣בֶר חַסְדֶּ֑ךָ אֱ֝מ֥וּנָתְךָ֗ בָּֽאֲבַדּֽוֹן׃

(יג) הֲיִוָּדַ֣ע בַּחֹ֣שֶׁךְ פִּלְאֶ֑ךָ וְ֝צִדְקָֽתְךָ֗ בְּאֶ֣רֶץ נְשִׁיָּֽה׃

(ט) אחרי שהמשיל את עצמו לחולה הנקבר בעודו חי, מבאר עתה שעיקר כוונתו אינה לחולי ולקבורה הגופניים, אלא הנפשיים, כי הִרְחַקְתָּ את כל מְיֻדָּעַי מִמֶּנִּי, שהם לא יבואו אלי מחמת ששַׁתַּנִי תוֹעֵבוֹת לָמוֹ – הריני מתועב בעיניהם, וגם אני לא אבוא אליהם כי אני כָּלֻא, וְלֹא אֵצֵא.

(י) ואף על פי שאני מרוחק מבני האדם, עֵינִי דָאֲבָה מִנִּי עֹנִי – אני רואה את העוני והצער העומדים לבוא עלי, וְעֵינִי הרואה זאת מצטערת מחמת כן, ובזמן אשר כזה קְרָאתִיךָ יְיָ בְּכָל יוֹם, שִׁטַּחְתִּי אֵלֶיךָ כַפָּי בתפילתי.

(יא) הֲלַמֵּתִים תַּעֲשֶׂה פֶּלֶא – וכי יתכן שתעשה ניסים ונפלאות למי שכבר מת, אִם רְפָאִים – האם יתכן שהמתים הקבורים באדמה, שכבר בלה גופם שם, הם יָקוּמוּ ויוֹדוּךָ, סֶּלָה – סיום הענין.

(יב) מוסיף עתה ואומר, הגם שבודאי יתכן שתעשה פלאות גם למתים, אך הרי תכלית הניסים היא שהאנשים עצמם שנעשה להם הנס יכירו בכך, וכן שיספרו זאת לאחרים ויפרסמו את ניסי ה', ואם כן אשאל, הרי גם אם יכירו המתים בנס שתעשה להם, הַיְסֻפַּר בַּקֶּבֶר חַסְדֶּךָ, והאם תסופר אֱמוּנָתְךָ בָּאֲבַדּוֹן.

(יג) ומלבד זאת שלא יוכלו לספר זאת, הֲיִוָּדַע בַּחֹשֶׁךְ פִּלְאֶךָ, והרי המתים עצמם לא יֵּדְעוּ ולא יכירו בניסים שתעשה להם, וְצִדְקָתְךָ, הֲתִוָּדַע בְּאֶרֶץ נְשִׁיָּה – ארץ שכחה, וכיון שכך לא תתקיים על ידי המתים תכלית הפלאות, שיכירו בני האדם ביכולת ה' וצדקתו.