שיעור 417, ספר תהילים, פרק פח, יד-טז

(יד) וַֽאֲנִ֤י ׀ אֵלֶ֣יךָ יְהוָ֣ה שִׁוַּ֑עְתִּי וּ֝בַבֹּ֗קֶר תְּֽפִלָּתִ֥י תְקַדְּמֶֽךָּ׃

(טו) לָמָ֣ה יְ֭הוָה תִּזְנַ֣ח נַפְשִׁ֑י תַּסְתִּ֖יר פָּנֶ֣יךָ מִמֶּֽנִּי׃

(טז) עָ֘נִ֤י אֲנִ֣י וְגֹוֵ֣עַ מִנֹּ֑עַר נָשָׂ֖אתִי אֵמֶ֣יךָ אָפֽוּנָה׃

(יד) וַאֲנִי, בעודי בחיים, הרי רק אֵלֶיךָ יְיָ שִׁוַּעְתִּי, ולא רק לעיתים רחוקות, אלא וּבַבֹּקֶר – בכל בוקר מחדש, תְּפִלָּתִי תְקַדְּמֶךָּ, כי הדבר הראשון שהקדמתי לעשות מידי בוקר הוא להתפלל לפניך.

(טו) ואם כן, לָמָה יְיָ תִּזְנַח נַפְשִׁי, כאילו עזבת אותי לגמרי, ואינך משגיח עלי כלל, או אף אם אתה משגיח עלי, תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי, כאדם המשגיח על חבירו מן החרכים באופן שהוא רואה את חבירו ואין חבירו רואה אותו, כך הנהגתך מוסתרת ממני באופן שאינני רואה אותה.

(טז) והגם שמצד נפשי עָנִי ונכנע אֲנִי, וְגֹוֵעַ מִנֹּעַר – מצד גופי אני חלש וגווע מנערותי, נָשָׂאתִי אֵמֶיךָ אָפוּנָה – לכל צד שאפנה אליו אשא את אימתך ופחדך, וכמי שרוצה להמלט מהפחד והיראה לצד אחר, ובכל מקום שהוא פונה אליו מתחדשת לו היראה.