שיעור 418, ספר תהילים, פרק פח, טז-יט

(יז) עָ֭לַי עָֽבְר֣וּ חֲרוֹנֶ֑יךָ בִּֽ֝עוּתֶ֗יךָ צִמְּתוּתֻֽנִי׃

(יח) סַבּ֣וּנִי כַ֭מַּיִם כָּל־הַיּ֑וֹם הִקִּ֖יפוּ עָלַ֣י יָֽחַד׃

(יט) הִרְחַ֣קְתָּ מִ֭מֶּנִּי אֹהֵ֣ב וָרֵ֑עַ מְֽיֻדָּעַ֥י מַחְשָֽׁךְ׃

(יז) עָלַי עָבְרוּ חֲרוֹנֶיךָ – עונשיך כבר באו עלי, ומלבד זאת בִּעוּתֶיךָ צִמְּתוּתֻנִי – הביעותים שיש לי מפני הרעות העתידות לבוא עלי, כרתו אותי פעמים רבות.

(יח) ופחדים אלו סַבּוּנִי – סובבו אותי כַמַּיִם כָּל הַיּוֹם, הִקִּיפוּ עָלַי מכל צד יָחַד, ולא כדבר הבא בכל פעם מצד אחר, אלא בבת אחת הקיפו אותי מכל הצדדים, בהיקף שלם.

(יט) ועל ידי הפחד והאימה שהפלת עלי, הִרְחַקְתָּ מִמֶּנִּי כל אֹהֵב וָרֵעַ, מְיֻדָּעַי מַחְשָׁךְ – וה'ידיד' שיש לי כביכול הוא רק החושך המקיף אותי, כי אני שוכן עם החושך והערפל. והנמשל של כל המזמור הזה הוא עניינם של ישראל בשנות הגלות, כי צורת האומה בכללותה היא כגוף החולה במחלה אנושה, וכאילו כבר מת ונקבר באדמה, אך יש לו חיים רק לענין זה שהוא עדיין מרגיש בצרותיו, ונפחד ורדוף מהרעות הבאות עליו.