שיעור 435, ספר תהילים, פרק צ, ז-י

(ז) כִּֽי־כָלִ֥ינוּ בְאַפֶּ֑ךָ וּֽבַחֲמָתְךָ֥ נִבְהָֽלְנוּ׃

(ח) שַׁתָּ֣ה עֲוֽ͏ֹנֹתֵ֣ינוּ לְנֶגְדֶּ֑ךָ עֲ֝לֻמֵ֗נוּ לִמְא֥וֹר פָּנֶֽיךָ׃

(ט) כִּ֣י כָל־יָ֭מֵינוּ פָּנ֣וּ בְעֶבְרָתֶ֑ךָ כִּלִּ֖ינוּ שָׁנֵ֣ינוּ כְמוֹ־הֶֽגֶה׃

(י) יְמֵֽי־שְׁנוֹתֵ֨ינוּ בָהֶ֥ם שִׁבְעִ֪ים שָׁנָ֡ה וְאִ֤ם בִּגְבוּרֹ֨ת ׀ שְׁמ֘וֹנִ֤ים שָׁנָ֗ה וְ֭רָהְבָּם עָמָ֣ל וָאָ֑וֶן כִּי־גָ֥ז חִ֗֝ישׁ וַנָּעֻֽפָה׃

(ז) והסיבות לקיצור ימי האדם הן מחמת חטאי עצמו, ומחמת חטא אדם הראשון שגרם מיתה לכל בני האדם, ואומר תחילה כנגד חטאי האדם עצמו, כִּי כָלִינוּ בְאַפֶּךָ – כלינו מחמת ה'אף', שזהו הכעס הגלוי על החטאים שחטאנו, וּבַחֲמָתְךָ, שזהו הכעס הנסתר הצפון בלב, נִבְהָלְנוּ.

(ח) ומפרש את דבריו, כי האף החיצוני בא מחמת ששַׁתָּה עֲו‍ֹנֹתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ – תשים את עוונותינו בהשוואה נגד גדולתך, וכנגד גדולת ה' אפילו חטא קטן נחשב כעוון חמור מאד, והחימה הנסתרת היא מחמת שאת עֲלֻמֵנוּ – עוונות שכבר נעלמו ונשכחו ממנו, והם עוונות נעורינו, תשים לִמְאוֹר פָּנֶיךָ – כנגד אור פניך, ששם אין חשיכה המסתירה ולא שכחה המעלימה, אלא כל העוונות גלויים לפניך.

(ט) ומוסיף לומר לגבי חטא אדם הראשון שגרם מיתה לכל בני האדם, כִּי כָל יָמֵינוּ פָּנוּ בְעֶבְרָתֶךָ, כלומר ימינו פונים והולכים להם מחמת ה'עֶבְרָה', שזהו הכעס הגורם להעניש גם את מי שלא חטא, שעֶבְרָה זו באה מחמת חטא אדם הראשון, וגרמה מיתה לכל בני האדם הגם שהם לא חטאו, עד אשר כִּלִּינוּ שָׁנֵינוּ ונגזרה עלינו מיתה, כְמוֹ הֶגֶה – כאילו יצא דיבור וגזירה שהגה ה' ואמר שכל בני האדם יהיו בכלל עונש זה.

(י) ומחמת כן, יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ, בָהֶם – באותם ימים ושנים המוזכרים בפסוק הקודם, שהם השנים הרגילות, הרי יהיו הם שִׁבְעִים שָׁנָה, וְאִם יהיו ימי שנותינו בִּגְבוּרֹת, יותר מכפי הטבע הרגיל, הרי יהיו הם שְׁמוֹנִים שָׁנָה, וְרָהְבָּם – וכל גודלם ותוקפם של אותם שנים, כלומר, כל הפעולות שיעשה האדם באותם שנים, יהיו עָמָל וָאָוֶן – מחשבות ופעולות רעות, כִּי גָז חִישׁ – כי הזמן העובר חיש מהר נגזז בכל רגע מהמציאות, כי הרגע שעבר אינו קיים עוד, וַנָּעֻפָה מהמציאות אל ההעדר, כי הזמן הוא חיי האדם, וזמן זה נגזז בכל רגע ומתבטל מחיי האדם, ועובר מהמציאות הקיימת אל האפס וההעדר.