שיעור 44, מגילת אסתר, פרק ט, יא-טז
(יא) בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא בָּ֣א מִסְפַּ֧ר הַֽהֲרוּגִ֛ים בְּשׁוּשַׁ֥ן הַבִּירָ֖ה לִפְנֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ (יב) וַיֹּ֨אמֶר הַמֶּ֜לֶךְ לְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֗ה בְּשׁוּשַׁ֣ן הַבִּירָ֡ה הָֽרְגוּ֩ הַיְּהוּדִ֨ים וְאַבֵּ֜ד חֲמֵ֧שׁ מֵא֣וֹת אִ֗ישׁ וְאֵת֙ עֲשֶׂ֣רֶת בְּנֵֽי־הָמָ֔ן בִּשְׁאָ֛ר מְדִינ֥וֹת הַמֶּ֖לֶךְ מֶ֣ה עָשׂ֑וּ וּמַה־שְּׁאֵֽלָתֵךְ֙ וְיִנָּ֣תֵֽן לָ֔ךְ וּמַה־בַּקָּֽשָׁתֵ֥ךְ ע֖וֹד וְתֵעָֽשׂ׃ (יג) וַתֹּ֤אמֶר אֶסְתֵּר֙ אִם־עַל־הַמֶּ֣לֶךְ ט֔וֹב יִנָּתֵ֣ן גַּם־מָחָ֗ר לַיְּהוּדִים֙ אֲשֶׁ֣ר בְּשׁוּשָׁ֔ן לַֽעֲשׂ֖וֹת כְּדָ֣ת הַיּ֑וֹם וְאֵ֛ת עֲשֶׂ֥רֶת בְּנֵֽי־הָמָ֖ן יִתְל֥וּ עַל־הָעֵֽץ׃ (יד) וַיֹּ֤אמֶר הַמֶּ֨לֶךְ֙ לְהֵֽעָשׂ֣וֹת כֵּ֔ן וַתִּנָּתֵ֥ן דָּ֖ת בְּשׁוּשָׁ֑ן וְאֵ֛ת עֲשֶׂ֥רֶת בְּנֵֽי־הָמָ֖ן תָּלֽוּ׃ (טו) וַיִּֽקָּהֲל֞וּ כתיב היהודיים הַיְּהוּדִ֣ים אֲשֶׁר־בְּשׁוּשָׁ֗ן גַּ֠ם בְּי֣וֹם אַרְבָּעָ֤ה עָשָׂר֙ לְחֹ֣דֶשׁ אֲדָ֔ר וַיַּֽהַרְג֣וּ בְשׁוּשָׁ֔ן שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת אִ֑ישׁ וּבַ֨בִּזָּ֔ה לֹ֥א שָֽׁלְח֖וּ אֶת־יָדָֽם׃
(יא) בַּיּוֹם הַהוּא בָּא מִסְפַּר הַהֲרוּגִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, והראו בכך איך אחרי פקודת המלך עדיין היו כל כך הרבה אויבים גלויים ליהודים (כי את אותם שאינם גלויים לא הותר להם להרוג), ומכך יש ללמוד כמה רבים הצוררים אותם.
(יב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, הרי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה, שהיא עיר המלוכה ומוטלת בה אימת המלכות, מכל מקום היו מרובים בה כל כך צוררי היהודים עד אשר הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ אויבים גלויים וידועים, וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן, אם כן בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ, ששם אין אימת המלכות מוטלת כל כך, מֶה עָשׂוּ, ומי יודע אם הצליחו היהודים במלחמתם נגד אויביהם, וּמַה שְּׁאֵלָתֵךְ עוד לעשות כדי להציל את היהודים שבכל המדינות, וְיִנָּתֵן לָךְ. וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד בענין זה, וְתֵעָשׂ.
(יג) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר, אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִנָּתֵן גַּם מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם, להרוג את אויביהם, ועל ידי זה יתפרסם הדבר שעדיין יד המלך נטויה להעניש את צוררי היהודים, ויפחדו לשלוח יד ביהודים (ואמרה 'שושן' סתם, כי העיר היתה מחולקת לשני חלקים, וביום י"ג באדר הרגו חמש מאות איש ב'שושן הבירה', מקום מושב המלך והשרים, ועתה ביקשה אסתר שביום י"ד יוכלו להרוג את האויבים שנשארו ב'עיר שושן', שאינה בחלק הבירה), וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן יִתְלוּ עַל הָעֵץ, כדי להפיל אימה ופחד על כל אויבי היהודים, שלא יזידו לשלוח בהם יד.
(יד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהֵעָשׂוֹת כֵּן, וַתִּנָּתֵן דָּת בְּשׁוּשָׁן שמותר ליהודים להרוג באויביהם יום נוסף, וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן תָּלוּ.
(טו) וַיִּקָּהֲלוּ הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן גַּם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ נוספים, וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם.
