שיעור 47, מגילת אסתר, פרק ט, כב

(כב) כַּיָּמִ֗ים אֲשֶׁר־נָ֨חוּ בָהֶ֤ם הַיְּהוּדִים֙ מֵאֹ֣יְבֵיהֶ֔ם וְהַחֹ֗דֶשׁ אֲשֶׁר֩ נֶהְפַּ֨ךְ לָהֶ֤ם מִיָּגוֹן֙ לְשִׂמְחָ֔ה וּמֵאֵ֖בֶל לְי֣וֹם ט֑וֹב לַֽעֲשׂ֣וֹת אוֹתָ֗ם יְמֵי֙ מִשְׁתֶּ֣ה וְשִׂמְחָ֔ה וּמִשְׁלֹ֤חַ מָנוֹת֙ אִ֣ישׁ לְרֵעֵ֔הוּ וּמַתָּנ֖וֹת לָֽאֶבְיֹנִֽים׃

(כב) ויעשו את הימים הללו כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, כי היהודים הפרזים נלחמו בגויים ביום שלשה עשר וניצחו אותם לגמרי, ואחרי שכבר נפל פחדם על כל הגויים לא היו בסכנה ביום ארבעה עשר, ומן הראוי שביום ארבעה עשר יעשו יום משתה ושמחה. ואילו היהודים שבערים המוקפות חומה לא נלחמו כלל עם הגויים, ואמנם ביום שלשה עשר בעצמו לא היו כל כך בסכנה, כיון שהיתה להם רשות מהמלך להרוג באויביהם ביום זה, ולכן הגנו עליהם שרי וחיילי המלך, אבל ביום ארבעה עשר היו בסכנה גדולה, כיון שלאויבים היתה רשות להרוג בהם, כי באגרות הראשונות לא הוגבלו להרוג את היהודים רק ביום שלשה עשר, אלא שביום זה יתחילו את ההריגה עד שיסיימו להרוג את כל היהודים, ואילו באגרות השניות לא ניתנה ליהודים רשות להרוג את אויביהם אלא ביום שלשה עשר בלבד, (שהרי כשרצתה אסתר שיהרגו בשושן גם ביום ארבעה עשר, הוצרכה לבקש רשות מיוחדת מהמלך), ואם היו הגויים קמים עליהם להורגם ביום ארבעה עשר, לא היתה להם תקומה, ולכן רק לאחר שעבר יום ארבעה עשר, ונפל פחדם על הגויים, יכלו לנוח לגמרי ולנהוג משתה ושמחה, ולכן הם עשו כן רק ביום חמשה עשר, כשכבר חלפה הסכנה לגמרי. וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, כנגד זה שנהפך להם מיגון לשמחה תיקנו לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וכנגד זה שנהפך להם מאבל ליום טוב לא יכלו לתקן יום טוב ממש, כיון שאסור להוסיף על החגים הכתובים בתורה לכל ישראל (ורק בשנה הראשונה, שנהגו הפרזים לבדם יום טוב היה הדבר מותר, אבל כעת כשתיקן מרדכי את התקנה לכל ישראל לא היה יכול לתקן יום טוב ממש), ולכן תיקנו וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים, שהרי תכלית יום טוב הוא לפרוש מהבלי העולם הזה ולעסוק בתורה ובמצוות, וכנגד זה תיקנו מצוות צדקה של מתנות לאביונים.