טו וַתּֽוֹרִדֵ֥ם בַּחֶ֖בֶל בְּעַ֣ד הַֽחַלּ֑וֹן כִּ֤י בֵיתָהּ֙ בְּקִ֣יר הַֽחוֹמָ֔ה וּבַֽחוֹמָ֖ה הִ֥יא יוֹשָֽׁבֶת׃ טז וַתֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ הָהָ֣רָה לֵּ֔כוּ פֶּֽן־יִפְגְּע֥וּ בָכֶ֖ם הָרֹֽדְפִ֑ים וְנַחְבֵּתֶ֨ם שָׁ֜מָּה שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֗ים עַ֚ד שׁ֣וֹב הָרֹֽדְפִ֔ים וְאַחַ֖ר תֵּֽלְכ֥וּ לְדַרְכְּכֶֽם׃ יז וַיֹּֽאמְר֥וּ אֵלֶ֖יהָ הָֽאֲנָשִׁ֑ים נְקִיִּ֣ם אֲנַ֔חְנוּ מִשְּׁבֻֽעָתֵ֥ךְ הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר הִשְׁבַּעְתָּֽנוּ׃ יח הִנֵּ֛ה אֲנַ֥חְנוּ בָאִ֖ים בָּאָ֑רֶץ אֶת־תִּקְוַ֡ת חוּט֩ הַשָּׁנִ֨י הַזֶּ֜ה תִּקְשְׁרִ֗י בַּֽחַלּוֹן֙ אֲשֶׁ֣ר הֽוֹרַדְתֵּ֣נוּ ב֔וֹ וְאֶת־אָבִ֨יךְ וְאֶת־אִמֵּ֜ךְ וְאֶת־אַחַ֗יִךְ וְאֵת֙ כָּל־בֵּ֣ית אָבִ֔יךְ תַּֽאַסְפִ֥י אֵלַ֖יִךְ הַבָּֽיְתָה׃ יט וְהָיָ֡ה כֹּ֣ל אֲשֶׁר־יֵצֵא֩ מִדַּלְתֵ֨י בֵיתֵ֧ךְ ׀ הַח֛וּצָה דָּמ֥וֹ בְרֹאשׁ֖וֹ וַֽאֲנַ֣חְנוּ נְקִיִּ֑ם וְ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר יִֽהְיֶ֤ה אִתָּךְ֙ בַּבַּ֔יִת דָּמ֣וֹ בְרֹאשֵׁ֔נוּ אִם־יָ֖ד תִּֽהְיֶה־בּֽוֹ׃ כ וְאִם־תַּגִּ֖ידִי אֶת־דְּבָרֵ֣נוּ זֶ֑ה וְהָיִ֣ינוּ נְקִיִּ֔ם מִשְּׁבֻֽעָתֵ֖ךְ אֲשֶׁ֥ר הִשְׁבַּעְתָּֽנוּ׃ כא וַתֹּ֨אמֶר֙ כְּדִבְרֵיכֶ֣ם כֶּן־ה֔וּא וַֽתְּשַׁלְּחֵ֖ם וַיֵּלֵ֑כוּ וַתִּקְשֹׁ֛ר אֶת־תִּקְוַ֥ת הַשָּׁנִ֖י בַּֽחַלּֽוֹן׃ כב וַיֵּֽלְכוּ֙ וַיָּבֹ֣אוּ הָהָ֔רָה וַיֵּ֤שְׁבוּ שָׁם֙ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים עַד־שָׁ֖בוּ הָרֹֽדְפִ֑ים וַיְבַקְשׁ֧וּ הָרֹֽדְפִ֛ים בְּכָל־הַדֶּ֖רֶךְ וְלֹ֥א מָצָֽאוּ׃ כג וַיָּשֻׁ֜בוּ שְׁנֵ֤י הָֽאֲנָשִׁים֙ וַיֵּֽרְד֣וּ מֵֽהָהָ֔ר וַיַּֽעַבְרוּ֙ וַיָּבֹ֔אוּ אֶל־יְהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נ֑וּן וַ֨יְסַפְּרוּ־ל֔וֹ אֵ֥ת כָּל־הַמֹּֽצְא֖וֹת אוֹתָֽם׃ כד וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־יְהוֹשֻׁ֔עַ כִּֽי־נָתַ֧ן ה֛' בְּיָדֵ֖נוּ אֶת־כָּל־הָאָ֑רֶץ וְגַם־נָמֹ֛גוּ כָּל־יֹֽשְׁבֵ֥י הָאָ֖רֶץ מִפָּנֵֽינוּ׃
֍֍֍
(טו) וַתּוֹרִדֵם בַּחֶבֶל בְּעַד הַחַלּוֹן, כִּי בֵיתָהּ היה בנוי בְּקִיר הַחוֹמָה, באופן שרוב הבית היה מחוץ לחומה, כלפי חוץ לעיר, וכיון שהיה הצד החיצוני של ביתה פתוח לכיוון החוץ, יכלה להורידם אל מחוץ לעיר, וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת – חלק מביתה היה נמשך אל תוך עובי החומה וכשנפלו חומות יריחו היתה בחלק החיצוני של ביתה, שאינו בעובי החומה].
(טז) וַתֹּאמֶר לָהֶם רחב, הָהָרָה לֵּכוּ, פֶּן יִפְגְּעוּ בָכֶם הָרֹדְפִים, וְנַחְבֵּתֶם שָׁמָּה שְׁלֹשֶׁת יָמִים, עַד שׁוֹב הָרֹדְפִים, וְאַחַר תֵּלְכוּ לְדַרְכְּכֶם, ולא תצטרכו לעקם את הדרך, אלא תלכו ישר אל מחנה ישראל, כי כבר יחזרו הרודפים ולא יחפשו אחריכם עוד.
(יז) כיון שהשביעה אותם רחב שלא יהרגו אותה ואת משפחתה, חששו המרגלים שיתערבו בני משפחתה בתוך כל אנשי העיר, וכך לא יוכלו להרוג שום אדם, מחשש שהוא ממשפחתה, ולכן אחרי שהורידה אותה רחב ויצאו מביתה, וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הָאֲנָשִׁים, תדעי, כי לפי האמת נְקִיִּם אֲנַחְנוּ מִשְּׁבֻעָתֵךְ הַזֶּה אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ, כי היינו אנוסים להשבע על כך מחשש סכנת נפשות, שלא תסגירי אותנו למלך יריחו, ושבועה כזו אינה חלה על האדם כלל, ואינה מחייבת אותו.
(יח) ובכל זאת אנו חוזרים ונשבעים כעת מרצוננו שנציל אותך ואת משפחתך, אך אנו מוסיפים שלשה תנאים בשבועה זו, הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ – כאשר נבוא אל הארץ, להלחם ביושביה, אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה – את החבל האדום הזה, שבו הורדת אותנו, תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ, כדי שנכיר את ביתך ונדע היכן את יושבת, והתנאי השני, וְאֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֵּךְ וְאֶת אַחַיִךְ וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיךְ תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה, ולא שיהיו בחוצות ובבתי אחרים.
(יט) וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתֵךְ הַחוּצָה, על אף שהוא מבני משפחתך, דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ, וַאֲנַחְנוּ נְקִיִּם. וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה אִתָּךְ בַּבַּיִת, דָּמוֹ בְרֹאשֵׁנוּ, אִם יָד תִּהְיֶה בּוֹ להורגו.
(כ) ועתה הוסיפו תנאי שלישי, וְאִם תַּגִּידִי אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה – אם תגלי לאחרים את הסוד של קשירת החבל האדום בחלון הבית, ואז יעשו כן אנשים רבים, לא תחול שבועתנו זאת, וְגם הָיִינוּ נְקִיִּם מִשְּׁבֻעָתֵךְ הראשונה אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ – כי השבעת אותנו בעל כרחינו, והיינו אנוסים בשבועה זו.
(כא) וַתֹּאמֶר להם רחב, כְּדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא, כי אקיים את שלשת התנאים שאמרתם, וַתְּשַׁלְּחֵם, וַיֵּלֵכוּ, וַתִּקְשֹׁר מיד אֶת תִּקְוַת הַשָּׁנִי בַּחַלּוֹן, כדי שלא ישימו לב אחר כך שהיא קושרת את תקות השני בחלונה.
(כב) וַיֵּלְכוּ שני המרגלים, וַיָּבֹאוּ הָהָרָה, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם שְׁלֹשֶׁת יָמִים, עַד שָׁבוּ הָרֹדְפִים, וַיְבַקְשׁוּ אותם הָרֹדְפִים בְּכָל הַדֶּרֶךְ, וְלֹא מָצָאוּ.
(כג) וַיָּשֻׁבוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים, וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר, וַיַּעַבְרוּ וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֵת כָּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם.
(כד) וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ, כִּי נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ, שהרי הציל אותם מהרודפים שלא בדרך הטבע, וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ, כפי שראו מהנהגתו של מלך יריחו, שפחד מהם וחיפש אחריהם, וממה שאמרה להם רחב.
