שיעור 603, ספר תהילים, פרק קכג, א-ד

(א) שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת אֵ֭לֶיךָ נָשָׂ֣אתִי אֶת־עֵינַ֑י הַ֝יֹּֽשְׁבִ֗י בַּשָּׁמָֽיִם׃

(ב) הִנֵּ֨ה כְעֵינֵ֪י עֲבָדִ֡ים אֶל־יַ֤ד אֲֽדוֹנֵיהֶ֗ם כְּעֵינֵ֣י שִׁפְחָה֮ אֶל־יַ֪ד גְּבִ֫רְתָּ֥הּ כֵּ֣ן עֵ֭ינֵינוּ אֶל־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ עַ֗֝ד שֶׁיְּחָנֵּֽנוּ׃

(ג) חָנֵּ֣נוּ יְהוָ֣ה חָנֵּ֑נוּ כִּי־רַ֗֝ב שָׂבַ֥עְנוּ בֽוּז׃

(ד) רַבַּת֮ שָֽׂבְעָה־לָּ֪הּ נַ֫פְשֵׁ֥נוּ הַלַּ֥עַג הַשַּֽׁאֲנַנִּ֑ים הַ֝בּ֗וּז לִגְאֵ֥י יוֹנִֽים׃

פרק קכג

במזמור זה יבקש מה' שיושיע אותנו מחמת שבטחוננו הוא בו לבדו:

(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, הנה הבוטח בה' שיתן לו את שאלתו, אך חושב בליבו באיזו דרך יושיע אותו ה', אמנם הוא נושא את ליבו אל ה', אך את עיניו הוא נושא אל אותם אמצעים שדרכם הוא מקוה לקבל את ישועת ה', אך אני, רק אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי אֶת עֵינַי, ולא רק את ליבי, כי מלבד זאת שאני בטוח שתושיעני, אני בוטח בך גם שאתה תבחר את האמצעים והדרכים לעשות זאת, מצד שאתה הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם, ומנהיג משם את כל מערכת הטבע.

(ב) הִנֵּה, כְעֵינֵי עֲבָדִים המצפים תמיד אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם, כי היד הזו לפעמים תכה אותם בשבט, ולפעמים תתן להם מזון ומחיה, כך עינינו תמיד לה', בין כשמשפיע עלינו טובה ובין כשמעניש אותנו בדין, ומוסיף בזה משל נוסף, כְּעֵינֵי שִׁפְחָה התלויות אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ, הגם שהגבירה היא רק האמצעי להעביר את השפע מהאדון, כֵּן עֵינֵינוּ אֶל יְיָ אֱלֹהֵינוּ, שמלבד זאת שהוא הסיבה הראשונה, הוא בעינינו גם האמצעי, באופן שאיננו תולים עינינו בשום דבר מלבד ה', לא כסיבה ראשונה ולא כאמצעי, אלא תולים את ליבנו ואת עינינו רק בה', שמצד שם הוי"ה המהווה את הכל הוא ישפיע את השפע, ומצד שהוא 'אלוהינו', המשגיח בפרטות עלינו, הוא יבחר את הדרך שבה יבוא אלינו השפע הזה, עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ במתנת חינם, כי איננו ראויים מצד עצמינו לחסד הזה.

(ג) ועל חנינה זו מבקש עתה, חָנֵּנוּ יְיָ אף על פי שאין לנו זכויות, חָנֵּנוּ – ותוסיף לנו חנינה נוספת, כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז מאומות העולם המבזים אותנו.

(ד) ומלבד הבוז עצמו ששבענו, רַבַּת – דבר רע וגדול יותר שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ, כי דבר זה שיאמר עתה בוקע עד עומק הנפש, והוא, שהַלַּעַג הַשַּׁאֲנַנִּים – אותו לעג שלועגים על צרותינו השאננים שבאומות העולם, הוא הַבּוּז לִגְאֵי יוֹנִים – זהו דבר של בזיון לגאוותנים שבהם, כלומר, בעלי הגאווה שבהם בזים לאותם המלעיגים עלינו, באומרם שאומה שפילה כל כך אינה ראויה אפילו להיות דבר שלועגים עליו, כמו שאדם מרומם וחשוב לא ילעג לאדם הנמצא בתכלית השפלות, כי אין זה לפי כבודו להתייחס כלל לאדם שפל כזה, וכיון שהגענו למדרגה נמוכה כל כך בעיני הגוים, ראוי שתחון אותנו ותושיענו.