שיעור 616, ספר תהילים, פרק קלב, א-ה

(א) שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר־יְהוָ֥ה לְדָוִ֑ד אֵ֗֝ת כָּל־עֻנּוֹתֽוֹ׃

(ב) אֲשֶׁ֣ר נִ֭שְׁבַּע לַֽיהוָ֑ה נָ֝דַ֗ר לַֽאֲבִ֥יר יַֽעֲקֹֽב׃

(ג) אִם־אָ֭בֹא בְּאֹ֣הֶל בֵּיתִ֑י אִם־אֶֽ֝עֱלֶ֗ה עַל־עֶ֥רֶשׂ יְצוּעָֽי׃

(ד) אִם־אֶתֵּ֣ן שְׁנַ֣ת לְעֵינָ֑י לְֽעַפְעַפַּ֥י תְּנוּמָֽה׃

(ה) עַד־אֶמְצָ֣א מָ֭קוֹם לַֽיהוָ֑ה מִ֝שְׁכָּנ֗וֹת לַֽאֲבִ֥יר יַֽעֲקֹֽב׃

פרק קלב

מזמור זה התייסד על הזמן שהכניסו את ארון הברית לקדש הקדשים, בעת שחנך שלמה המלך את בית המקדש, והוא מחולק לשלשה חלקים: א. (פסוקים א'-ז') יבקש המשורר שיזכור ה' לדוד את מסירות נפשו על ענין המקדש. ב. (פסוקים ח'-י"ג) יבקש שיהיה המקדש המקום הקבוע להשראת השכינה בארץ. ג. (פסוקים י"ד-י"ח) יביא את תשובת ה' על בקשה זו:

(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, בזמן שהלכו נושאי ארון הברית בדרך אל בית המקדש ואל קדש הקדשים, אומר המשורר, זְכוֹר יְיָ לְדָוִד, אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ – את כל עינוייו שהתענה ומסר נפשו על בנין בית המקדש.

(ב) אֲשֶׁר נִשְׁבַּע דוד לַייָ, נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב.

(ג) ושבועתו ונדרו היו בדרך תנאי, אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי, לישן שם כל שינה שהיא, אפילו שלא על המיטה המיוחדת לשינה, אִם אֶעֱלֶה כדי לישן עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי – על ה'ערש', שזו המיטה המיוחדת לשינה קבועה ונוחה, אפילו אם תהיה מחוץ לאהל ביתי, ביציע המקיף את האהל.

(ד) ואם אעשה אחד מדברים אלו יחול עלי נדר זה, אִם אֶתֵּן שְׁנַת (-שינה קבועה) לְעֵינָי, או לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה – שינה קלה, באופן שנאסר עליו לגמרי לישון באהלו, וכן נאסר עליו לישון על הערש המיוחד לשינה קבועה ונוחה אפילו מחוץ לאהלו, והיה יכול לישון רק ביציע שסביב הבית, ורק על מטה שאינה מיוחדת לשינה.

(ה) ואיסור זה ימשך עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַייָ, שבו יבנה בית המקדש, כי עדיין לא ידעו היכן המקום הנבחר לכך, ושם אבנה מִשְׁכָּנוֹת – את בית המקדש (שהיו בו כמה 'משכנות', העזרה, ההיכל, וקדש הקדשים), שהוא מקום משכן קבוע לַאֲבִיר יַעֲקֹב, ומזכיר כאן את שם ה' דוקא על יעקב, כיון שהוא הראשון שנגלה לו בנבואה ענין זה שה' עתיד להשרות שכינתו לשכון על הארץ, כמו שנאמר "אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (בראשית כ"ח י"ז).