ט שְׁא֗וֹל מִתַּ֛חַת רָֽגְזָ֥ה לְךָ֖ לִקְרַ֣את בּוֹאֶ֑ךָ עוֹרֵ֨ר לְךָ֤ רְפָאִים֙ כָּל־עַתּ֣וּדֵי אָ֔רֶץ הֵקִים֙ מִכִּסְאוֹתָ֔ם כֹּ֖ל מַלְכֵ֥י גוֹיִֽם׃ י כֻּלָּ֣ם יַֽעֲנ֔וּ וְיֹֽאמְר֖וּ אֵלֶ֑יךָ גַּם־אַתָּ֛ה חֻלֵּ֥יתָ כָמ֖וֹנוּ אֵלֵ֥ינוּ נִמְשָֽׁלְתָּ׃ יא הוּרַ֥ד שְׁא֛וֹל גְאוֹנֶ֖ךָ הֶמְיַ֣ת נְבָלֶ֑יךָ תַּחְתֶּ֨יךָ֙ יֻצַּ֣ע רִמָּ֔ה וּמְכַסֶּ֖יךָ תּֽוֹלֵעָֽה׃
֍ ֍ ֍
(ט) אחרי שמתאר את השלווה והשקט שיהיו בעולם לאחר נפילת מלך בבל, מתאר שמאידך תתחדש התרגזות במקום אחר, כי שְׁאוֹל מִתַּחַת רָגְזָה לְךָ, לִקְרַאת בּוֹאֶךָ, וכאילו חשבו בשאול שגם לשם תבוא כדי לעורר מלחמות ולהשמיד עמים, עוֹרֵר לְךָ רְפָאִים – וכבר יתחיל השאול לעורר מתרדמתם את כל הענקים, כָּל עַתּוּדֵי אָרֶץ, שהם השרים הישנים שם שנת עולם, הֵקִים מִכִּסְאוֹתָם כֹּל מַלְכֵי גוֹיִם, בחושבם שתבוא לכבוש את מקומם. אמנם כל זה יהיה רק בטרם תבוא, ויחשבו שאתה עדיין בתוקפך.
(י) אך כאשר יראו שבאת לשם לאחר מפלתך, כֻּלָּם יַעֲנוּ וְיֹאמְרוּ אֵלֶיךָ, אם כן גַּם אַתָּה חֻלֵּיתָ [-נעשית חולה] כָמוֹנוּ, אֵלֵינוּ נִמְשָׁלְתָּ, ככל בשר ודם.
(יא) הוּרַד שְׁאוֹל גְאוֹנֶךָ – גאוותך, וגם הֶמְיַת נְבָלֶיךָ, כי יש מלכים שגם לאחר מיתתם עדיין זוכרים את מעשיהם בשירי אומתם, ומהללים אותם, ואילו אצלך לאחר מפלתך גם המשוררים על הַנֵּבֶל לא יזכירוך, תַּחְתֶּיךָ יֻצַּע רִמָּה, וּמְכַסֶּיךָ תּוֹלֵעָה, כשאר המתים הנאכלים על ידי רימה ותולעה.
