א מַשָּׂ֖א מוֹאָ֑ב כִּ֠י בְּלֵ֞יל שֻׁדַּ֨ד עָ֤ר מוֹאָב֙ נִדְמָ֔ה כִּ֗י בְּלֵ֛יל שֻׁדַּ֥ד קִיר־מוֹאָ֖ב נִדְמָֽה׃ ב עָלָ֨ה הַבַּ֧יִת וְדִיבֹ֛ן הַבָּמ֖וֹת לְבֶ֑כִי עַל־נְב֞וֹ וְעַ֤ל מֵֽידְבָא֙ מוֹאָ֣ב יְיֵלִ֔יל בְּכָל־רֹאשָׁ֣יו קָרְחָ֔ה כָּל־זָקָ֖ן גְּרוּעָֽה׃ ג בְּחֽוּצֹתָ֖יו חָ֣גְרוּ שָׂ֑ק עַ֣ל גַּגּוֹתֶ֧יהָ וּבִרְחֹֽבֹתֶ֛יהָ כֻּלֹּ֥ה יְיֵלִ֖יל יֹרֵ֥ד בַּבֶּֽכִי׃
֍ ֍ ֍
(א) בנבואה זו מתאר הנביא את מפלת מואב, כיצד לא הרגישו בתחילה באויב, עד אשר נלקחה מהם רוב המדינה, ואז כבר לא יכלו לעשות דבר: מַשָּׂא מוֹאָב, כִּי בְּלֵיל שֻׁדַּד עָר – בלילה שבו נשדדה מהם העיר 'ער', שהיתה בגבול, מוֹאָב נִדְמָה – שתקו ונדמו אנשי מואב, ולא השיבו מלחמה, וכן כִּי בְּלֵיל שֻׁדַּד קִיר – בלילה שבו נשדדה מהם העיר 'קיר', גם כן מוֹאָב נִדְמָה.
(ב) ואחרי שנשדדו מהם שתי ערים אלו התעוררו אנשי מואב, עָלָה מואב הַבַּיִת – על הבתים, וְדִיבֹן – אנשי העיר דיבון אשר במואב עלו על הַבָּמוֹת, אך לא עלו למלחמה כדרך הגיבורים, אלא לְבֶכִי, עַל העיר נְבוֹ וְעַל העיר מֵידְבָא שנכבשו גם הם בינתיים, מוֹאָב יְיֵלִיל, אך במקום שיתחזקו גיבורי החיל להלחם באויב, עלו הם לבכות כדרך המתייאשים, ולא רק שבכו בסתר, אלא בְּכָל רֹאשָׁיו עשו קָרְחָה, כדרך המתאבלים בפרהסיא על דבר שאין לו תקנה, כָּל זָקָן גְּרוּעָה – מרטו גם את שערות זקנם, הגם שהוא היה חשוב בעיניהם ולא היו ממהרים למורטו, אם לא על צרה גדולה במיוחד.
(ג) ולא עשו את כל פעולות האבל הללו בבתיהם, אלא בְּחוּצֹתָיו חָגְרוּ שָׂק, וגם עַל גַּגּוֹתֶיהָ, הגבוהים והגלויים יותר, וּבִרְחֹבֹתֶיהָ, ששם מתאספים המון העם, כֻּלֹּה יְיֵלִיל, עד שכל אחד מהם יֹרֵד ונשבר בַּבֶּכִי, ובכל זאת לא התעורר מהם איש להלחם באויב.
