שיעור 9. ספר יהושע, פרק ד, א-ט

א וַֽיְהִי֙ כַּֽאֲשֶׁר־תַּ֣מּוּ כָל־הַגּ֔וֹי לַֽעֲב֖וֹר אֶת־הַיַּרְדֵּ֑ן וַיֹּ֣אמֶר ה֔' אֶל־יְהוֹשֻׁ֖עַ לֵאמֹֽר׃ ב קְח֤וּ לָכֶם֙ מִן־הָעָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר אֲנָשִׁ֑ים אִישׁ־אֶחָ֥ד אִישׁ־אֶחָ֖ד מִשָּֽׁבֶט׃ ג וְצַוּ֣וּ אוֹתָם֮ לֵאמֹר֒ שְׂאֽוּ־לָכֶ֨ם מִזֶּ֜ה מִתּ֣וֹךְ הַיַּרְדֵּ֗ן מִמַּצַּב֙ רַגְלֵ֣י הַכֹּֽהֲנִ֔ים הָכִ֖ין שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵ֣ה אֲבָנִ֑ים וְהַֽעֲבַרְתֶּ֤ם אוֹתָם֙ עִמָּכֶ֔ם וְהִנַּחְתֶּ֣ם אוֹתָ֔ם בַּמָּל֕וֹן אֲשֶׁר־תָּלִ֥ינוּ ב֖וֹ הַלָּֽיְלָה׃ ד וַיִּקְרָ֣א יְהוֹשֻׁ֗עַ אֶל־שְׁנֵ֤ים הֶֽעָשָׂר֙ אִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר הֵכִ֖ין מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִישׁ־אֶחָ֥ד אִישׁ־אֶחָ֖ד מִשָּֽׁבֶט׃ ה וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ יְהוֹשֻׁ֔עַ עִ֠בְרוּ לִפְנֵ֨י אֲר֧וֹן ה֛' אֱלֹֽהֵיכֶ֖ם אֶל־תּ֣וֹךְ הַיַּרְדֵּ֑ן וְהָרִ֨ימוּ לָכֶ֜ם אִ֣ישׁ אֶ֤בֶן אַחַת֙ עַל־שִׁכְמ֔וֹ לְמִסְפַּ֖ר שִׁבְטֵ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵֽל׃ ו לְמַ֗עַן תִּֽהְיֶ֛ה זֹ֥את א֖וֹת בְּקִרְבְּכֶ֑ם כִּֽי־יִשְׁאָל֨וּן בְּנֵיכֶ֤ם מָחָר֙ לֵאמֹ֔ר מָ֛ה הָֽאֲבָנִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לָכֶֽם׃ ז וַֽאֲמַרְתֶּ֣ם לָהֶ֗ם אֲשֶׁ֨ר נִכְרְת֜וּ מֵימֵ֤י הַיַּרְדֵּן֙ מִפְּנֵי֙ אֲר֣וֹן בְּרִית־ה֔' בְּעָבְרוֹ֙ בַּיַּרְדֵּ֔ן נִכְרְת֖וּ מֵ֣י הַיַּרְדֵּ֑ן וְ֠הָיוּ הָֽאֲבָנִ֨ים הָאֵ֧לֶּה לְזִכָּר֛וֹן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל עַד־עוֹלָֽם׃ ח וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵ֣ן בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ כַּֽאֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְהוֹשֻׁעַ֒ וַיִּשְׂא֡וּ שְׁתֵּֽי־עֶשְׂרֵ֨ה אֲבָנִ֜ים מִתּ֣וֹךְ הַיַּרְדֵּ֗ן כַּֽאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר ה֙' אֶל־יְהוֹשֻׁ֔עַ לְמִסְפַּ֖ר שִׁבְטֵ֣י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּֽעֲבִר֤וּם עִמָּם֙ אֶל־הַמָּל֔וֹן וַיַּנִּח֖וּם שָֽׁם׃ ט וּשְׁתֵּ֧ים עֶשְׂרֵ֣ה אֲבָנִ֗ים הֵקִ֣ים יְהוֹשֻׁעַ֮ בְּת֣וֹךְ הַיַּרְדֵּן֒ תַּ֗חַת מַצַּב֙ רַגְלֵ֣י הַכֹּֽהֲנִ֔ים נֹֽשְׂאֵ֖י אֲר֣וֹן הַבְּרִ֑ית וַיִּ֣הְיוּ שָׁ֔ם עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃

– – – – –

(א) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר תַּמּוּ כָל הַגּוֹי לַעֲבוֹר אֶת הַיַּרְדֵּן, וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר.

(ב) מלבד אותם שנים עשר אנשים שנבחרו על ידי יהושע להיות עדים על הנס), קְחוּ לָכֶם מִן הָעָם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים, אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד מִשָּׁבֶט.

(ג) וְצַוּוּ אוֹתָם לֵאמֹר, שְׂאוּ לָכֶם מִזֶּה – ממקום מסוים זה, שיהיו בו שני תנאים, א. שיהיה מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן, ולא משפתו החיצונית, ב. שיהיה מִמַּצַּב -מתחת למקום עמידת) רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים, הָכִין שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים, וְהַעֲבַרְתֶּם אוֹתָם עִמָּכֶם, וְהִנַּחְתֶּם אוֹתָם בַּמָּלוֹן אֲשֶׁר תָּלִינוּ בוֹ הַלָּיְלָה.

(ד) וַיִּקְרָא יְהוֹשֻׁעַ אֶל אותם שְׁנֵים הֶעָשָׂר אִישׁ אֲשֶׁר הֵכִין מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל להיות עדים על הנס, אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד מִשָּׁבֶט, ובחר אותם לקיים גם את הציווי שאמר לו עתה ה', ליטול שתים עשרה אבנים מתוך הירדן.

(ה) וַיֹּאמֶר לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ, עִבְרוּ לִפְנֵי אֲרוֹן ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶל תּוֹךְ הַיַּרְדֵּן, וְהָרִימוּ לָכֶם אִישׁ אֶבֶן אַחַת עַל שִׁכְמוֹ ולא שכל שנים עשר האנשים יטלו יחד שתים עשרה אבנים, אלא כל אחד יטול אבן אחת), לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל.

(ו) לְמַעַן תִּהְיֶה זֹאת אוֹת בְּקִרְבְּכֶם, כִּי יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר לֵאמֹר, מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לָכֶם, והרי ראיתם בעיניכם שנבקע הירדן, ומדוע עשיתם לכך סימן מיוחד.

(ז) וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם, סימן זה נועד כדי שנדע שמי הירדן לא נכרתו מפנינו, אלא אֲשֶׁר נִכְרְתוּ מֵימֵי הַיַּרְדֵּן מִפְּנֵי אֲרוֹן בְּרִית ה', בְּעָבְרוֹ בַּיַּרְדֵּן, מחמת קדושתו נִכְרְתוּ מֵי הַיַּרְדֵּן. ומלבד זאת יש תכלית נוספת לאבנים אלו, וְהָיוּ הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לְזִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם, לדורות הבאים, שלא ראו בעצמם את הנס.

(ח) וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ וַיִּשְׂאוּ שְׁתֵּי עֶשְׂרֵה אֲבָנִים מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ, לְמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּעֲבִרוּם עִמָּם אֶל הַמָּלוֹן, וַיַּנִּחוּם שָׁם.

(ט) וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים הֵקִים יְהוֹשֻׁעַ בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן, תַּחַת מַצַּב רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן הַבְּרִית, במקום שתים עשרה האבנים שהוציאו משם, וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה.