השער התשיעי, שער הפרישות

פרק רביעי

כפי שהתבאר, יש פרושים אמיתיים, הפורשים מעניני העולם הזה מחמת דביקותם בעניני העולם הבא, ויש הפורשים מחמת סיבות הנוגעות לחיי העולם הזה. והסימנים לפרישות הנכונה והראויה, הפרוש, צהלתו בפניו ואבלו בלבו, לבו רחב מאד, ונפשו ענוותנית מאד. איננו נוטר, ולא חומד, ולא מספר בגנות אדם, ואינו מדבר כלל בעניני אדם אחר. מואס בגדולה, ושונא את הפרסום. מיושב, זכרן, מודה, רב בשת, מעט נזק. אם ישחק – לא ירבה, ואם יכעס – לא יתקצף. שחוקו אינו אלא ריוח שפתים, ולא יותר, ושאלתו באה כדי ללמוד. חכמתו רבה, וענותו גדולה. החלטתו חזקה, לא ימהר ולא יסכל. גם כאשר הוא חולק על אחר, עושה זאת באופן נאה, ותשובתו נכבדת. כאשר הוא כועס – הרי זה בצדק, וגם אז יחמול אם יבקשוהו. ידידותו זכה וטהורה, התקשרותו לאחר חזקה, ובריתו נאמנה. רוצה בדין הבורא, מושל ביצרו. לא ידבר עתק על מי שיזיקהו, ולא יתעסק במה שלא יועיל לו. לא יתנקם לאיד, ולא יזכור לאדם רעה שעשו לו. אינו מטריח את האחרים, ועזרתו להם מרובה, הודאתו רבה בעת הרעה, וסבלו ארוך בעת הנזק. אם ישאלו ממנו, יתן. ואם יחמסו אותו, ימחל. ואם ימנעו ממנו, יתנדב, ואם ירחיקוהו, יקרב. רך מחמאה ומתוק מדבש, מצוה על האמת, דובר צדק, עוזב את תאוותיו, מצפה ליומו האחרון ואינו חושש. אומר ועושה, חכם, זריז, נפשו יקרה, ולבריות נוח. נר מאיר בארץ, נצול מכל גנות. עזרה לדל ותשועה לעשוק. לא יחלל כבוד אדם ולא יגלה סוד. גם אם צרותיו רבות – תלונתו מועטה. כשיראה טוב, יזכרנו, ואם יראה רע, יכסנו. רצוי וזך, פקח וירא שמים. חברתו שמחה, הרחקתו אנחה. זקקתהו החכמה, ויפתהו הענוה. מזכיר למשכיל מה ששכח, ומלמד לסכל מה שלא ידע. כל מעשה של אחר נחשב בעיניו זך ממעשי עצמו, וכל נפש של אחר נקיה בעיניו יותר מנפשו. יודע את מומו, זוכר את עונו, אוהב את האלקים ורודף לעשות את רצונו. לא ינקום לנפשו, ולא יתמיד בקצפו. חבר לותיקים, יושב עם העניים, אוהב לאנשי הצדק, נאמן לאנשי אמת, עוזר לרש, אב ליתום, עוזר לאלמנה, ומכבד את הדלים.

ומתנאי הפרישות עוד, קבלת כל חובות הלבבות אשר הוזכרו בהקדמה לספר זה.