יום שני
ג' חשון התשפ"ה
יום שני
ג' חשון התשפ"ה

חג שמח !

חיפוש בארכיון

תועליות הרלב"ג, מלכים א (19)

והם הדברים שיש לנו ללמוד מדברי הנביא בפסוקים אלו:

כב. להודיע, שמי שיעשה דבר מה לתכלית מסוימת, ראוי שלא יקצר מהבאת כל הסיבות העוזרות בהבאת התכלית ההיא, והסרת כל הסבות המונעות הגעתו, ולכן תמצא שכאשר רצה אליהו שיבא גשם על הארץ על צד ההשגחה הפרטית, התחכם בכל עוז להכרית האמונה הנפסדת אשר בעבורה נענשו ישראל שנעצר להם המטר, ולכן הזמין את נביאי הבעל ונביאי האשרה, כדי שיראו הכל כי דבר הבעלים הבל, והשתמש בבחינה זו בכל צד מהצדדים שהיה אפשר לו, שלא ישאר להם בה ספק. ולכן בחר שיהיו הקרבנות פרים, מפני שטעו ישראל אחרי עגלי הזהב. ורצה שיבחרו להם נביאי הבעל הפר האחד, כדי שלא יוכלו לטעון שנפל בחלקם הפר הגרוע. ורצה שיעשו הם תחלה כדי שלא יאמרו כי אלהיהם כועס על ששמוהו אחרון. ורצה שיקראו בשם אלהיהם, כדי שיתפרסם לכל שהם קוראים לאלהים ואין קול ואין עונה ואין קשב, ומחמת כן גם אמר שיקראו בקול גדול, באופן שלא ישאר להם בזה שום התנצלות. ואחר זה הקים בעצמו את מזבח ה' ההרוס, להראות שהוא נשאר לבדו נביא לה', ולא בנה מזבח חדש אלא ריפא את המזבח ההרוס שכבר היה שם, כדי להראות שבאותו מקום בעצמו אשר עבדו את ה' בראשונה, יעבדוהו גם עתה, לפי שהוא אחד. ובנה אותו לשם ה' כדי שיכירו הכל כי כל מעשיו היו לשם ה', ולכן ענה לו ה' באש. והקים את המזבח מהאבנים כמספר שבטי ישראל, כדי להראות בזה כי ישראל בכללם ראויים שיהיו לה' יתברך, כי הוא לקחם לו לעם, וכאילו היה סימן שכבר ישובו כולם לאמונתו. וציוה לשפוך שם מהמים כמות רבה, כדי שיתבאר לישראל יותר עוצם גבורת ה', בהורידו אש לאכול את העולה והעצים והאבנים וללחך את המים אשר בתעלה. והיו מספר הכדים שתים עשרה, מחמת אותו טעם שהיו מספר האבנים במזבח שתים עשרה.

כג. להודיע שאין בה' תנועה והשתנות, וזהו שורש גדול, וזה למדנו מההיתול שהתל אליהו בנביאי הבעל באומרו 'כי שיח וכי שיג לו וכי דרך לו אולי ישן הוא ויקץ', למדנו בזה שאלו המקרים הם לא ייתכנו בה' יתברך.

 

"וְדִבַּרְתִּי עַל הַנְּבִיאִים, וְאָנֹכִי חָזוֹן הִרְבֵּיתִי, וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה" (הושע יב יא)