תורת הבית, פרק חמשה עשר
צריך האדם להתבונן בהיותו חי לעסוק תמיד בתורה ובמצוות, ולהכין בכך לעצמו חלק לעולם הבא. והמשל בזה: לעשיר גדול שהעלילו עליו שסחר בסחורה אסורה ומחמת כן נגזרה עליו מיתה, ולאחר שהשתדלו עבורו קרוביו וידידיו המירו את עונשו בגלות למקום רחוק, שם יתנו לו בכל יום לחם חוקו ולא יותר, הנה אף שאדם זה ישמח מאד על כך שניצל ממוות לחיים, אך עדיין יהיה כל ימיו בעצבות על כך שבמקום להיות עשיר כבראשונה הפך להיות עני וגולה, שאין לו אלא לחם ומים בכל יום.
כך הדבר לגבי נפש האדם, כי גם אחרי שיתמרקו עוונותיו בעונשי הגיהנם, אם לא הכין לעצמו צידה מספקת של מצוות ולימוד תורה בעולם הזה – יהיה כאותו אדם מסכן, שאמנם לא הוצא להורג, אך נשאר עני לכל חייו. ולכן יתעורר האדם בזמן שהוא חי ויכול לעסוק בתורה ולקיים מצוות, להכין לעצמו צידה לדרכו בעולם הבא, שיוכל לקבל שכרו שם ולהנות מזיו השכינה.
חַס וְשָׁלוֹם אַף רֶגַע אֶחָד מַמָּשׁ מֵהָעֵסֶק וְהִתְבּוֹנְנוּת שֶׁלָּנוּ בַּתּוֹרָה, כְּרֶגַע הָיוּ נֶחְרָבִים כָּל הָעוֹלָמוֹת, עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וְהָיוּ לְאֶפֶס וָתֹהוּ חַס וְשָׁלוֹם".
(נפש החיים)
