תפילת ערבית (ט)

הקב"ה אשר היה מָגֵן על אָבוֹת הקדושים בִּדְבָרוֹ הטוב – שדיבר והבטיח להם שמירתו, אשר לעתיד לבוא מְחַיֵּה מֵתִים בְּמַאֲמָרוֹ – במאמר פיו בלבד (- בלא שיתוף שום כוחות הטבע), הוא הָאֵל ( בשבת שובה: הַמֶּלֶךְ) הַקָּדוֹשׁ (-המובדל ונעלם מכל) שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ, הַמֵּנִיחַ – הנותן מנוחה לְעַמּוֹ ישראל בְּיוֹם שַׁבַּת קָדְשׁוֹ (-המקודש לשמו), כִּי רק בָם (-בעמו ישראל) רָצָה וחפץ לְהָנִיחַ – לתת את מנוחתם לָהֶם (-אבל לא לגוים, וגוי שְׁשָׁבַת חייב מיתה). לְפָנָיו נַעֲבֹד את עבודתו המוטלת עלינו (-קיום התורה והמצוות) בְּיִרְאָה וָפַחַד, וְנוֹדֶה לִשְׁמוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מֵעֵין הַבְּרָכוֹת הראויות לאותו היום (-בשבת מעין שבת, וביום טוב מעין יום טוב). הוא אֵל הַהוֹדָאוֹת – האל אשר כולם מודים לו, אֲדוֹן הַשָּׁלוֹם (-שולט עליו לתתו לאשר יחפוץ), מְקַדֵּשׁ את יום הַשַּׁבָּת וּמְבָרֵךְ יום שְׁבִיעִי, וּמֵנִיחַ – ונותן מנוחה בִּקְדֻשָּׁה לְעַם ישראל שהם מְדֻשְּׁנֵי עֹנֶג – מדושנים מרוב התענגותם במצוותיו, בכדי לעשות זֵכֶר לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית – שעל ידי השביתה נזכור שהכל נברא בששת ימי בראשית.