ט) אי זהו 'אונן', זה הוא מי שמת לו מת מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהן, ביום המיתה בלבד הוא הנקרא אונן מדין תורה, ואילו בלילה הוא אונן מדברי סופרים:
י) ומת ששהה ימים ואחר כך נקבר, כל אותם הימים שאחר יום המיתה הוא אונן מדבריהם – מדרבנן, וכן ביום הקבורה, ואינו תופש לילו – אין הלילה בכלל האבילות. לפיכך, מי שמת לו מת, (וקברו) לאחר יום המיתה כל יום הקבורה אינו מקריב ואינו אוכל בקדשים, מדבריהם, וטובל ואוכל לערב. ויום שמועה קרובה [-השומע שמת קרובו לאחר זמן, אך בתוך שלשים יום ממיתתו], ויום ליקוט עצמות [-שפתחו את קבר קרובו והוציאו את עצמותיו להעבירו למקום אחר], הרי הוא כיום קבורה, שאינו תופש לילו, ואפילו מדבריהם, לפיכך טובל ואוכל בקדשים לערב. אבל ביום המיתה עצמו, כשם שאסור לאכול בו קדשים מן התורה, כך אסור לאכול בלילו מדבריהם, חוץ מן הפסח בלבד, שהוא אוכל לערב, כלומר, אף שהיה אבל ביום מן התורה, לא גזרו חכמים איסור אכילה בקדשים בלילה, כדי שלא יפסיד את מצוות אכילת קרבן הפסח, כמו שיתבאר במקומו:
