כג) כפי שהתבאר, מי שנטמא בהיותו בתוך המקדש, ובדרך יציאתו החזיר פניו והשתחוה, אפילו שלא שהה, חייב כרת. אבל אם לא החזיר פניו, אלא רק השתחוה בדרך יציאתו כשפניו כלפי החוץ, אינו חייב כרת או קרבן, אלא אם כן שהה כשיעור. וכמה שיעור שהייתו המחייבו כרת, אם שהה זמן המספיק כדי לקרות את הפסוק 'ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו', וזהו שיעור השתחוויה, שצריך האדם להשאר בזמן שהוא משתחוה לה', ואם שהה שיעור כזה בטומאה, חייב כרת או קרבן.
כד) ואי זו היא 'דרך ארוכה' שאם יצא בה חייב, כל שאפשר לו לצאת מן המקדש בדרך קצרה ממנה. אבל אם יצא בדרך הקצרה, אף על פי שלא רץ, אלא הלך עקב בצד גודל, אפילו נמשכה הליכתו כל היום, פטור. אבל אם יצא בדרך הארוכה, אף על פי שרץ ודחק עצמו בכל כחו, ונמצא ששיעור הזמן שהלך בו, בדרך הארוכה, פחות משיעור הזמן שמהלך כל אדם בדרך הקצרה, מכל מקום הואיל ויצא בארוכה, חייב.
אם יצא בדרך הקצרה, והלך מעט, ועמד ושהה מעט, כמה פעמים, עד שנצטרף מכל השהיות שיעור זמן כדי השתחוויה, במזיד אינו לוקה, ובשוגג אינו מביא קרבן, מפני שהדבר ספק, אם שהיות אלו מצטרפות לחייבו או לא, אבל מכין אותו מכת מרדות:
