ג) וזהו משקל אחד עשר סמניה: נטף, ושחלת, וחלבנה, ולבונה, מכל אחד מהם היה נותן משקל שבעים מנה. והמנה משקלו מאה דינרין. ומור, וקציעה, ושבולת נרד, וכרכום, מכל אחד מהם היה נותן ששה עשר מנה. וקושט היה נותן שנים עשר מנה. קנמון תשעה מנים. קילופה, שלש מנים. משקל הכל יחד שלש מאות וששים ושמונה מנה. והיו שחוקין הכל הדק. מוסיפין לה רובע הקב מלח סדומית, וכפת הירדן ומעלה עשן אפילו בשיעור כל שהוא. ומקטיר ממנה בכל יום על מזבח הזהב שיעור מנה. שלש מאות וששים וחמשה מנה שהיו בה, היו כנגד ימות החמה, שהיה מקטיר מהם מנה בכל יום, והשלשה מנים הנשארים היה שוחק אותם ערב יום הכפורים כדי שתהיה הקטורת דקה מן הדקה, עד שמוציא ממנה מלא חפניו להקטיר ביום הכפורים בקדש הקדשים, והשאר הוא 'מותר הקטרת', שאמרנו בהלכות שקלים, שם מבואר מה עושים בה.
ד) 'נטף' האמור בתורה הוא עצי הקטף שיוצא מהן הצרי. וה'שחלת' היא הצפורן שנותנין אותה בני האדם במוגמרות. וה'חלבנה' הוא כמו דבש שחור, וריחו קשה (-רע) והוא שרף אילנות בערי יון. וזהו שמות הסמנים בלשון ערבי, עוד בלסאן ואצפאר טיב. ומיעה. ולכאן. ומוסקי. וקציעה. וסנבלי אלנטורין. וזעפרן. וקושט. ועוד (הירדי). וקסר סליכה. וענבר:
