הלכות כלי המקדש והעובדים בו / פרק ג
ג) לוי האונן (-שמת אחד מקרוביו שהוא מתאבל עליהם, ועדיין לא נקבר), מותר לו לעבוד ולשורר. ואין פוחתין משנים עשר לוים העומדים על הדוכן בכל יום לומר שירה על הקרבן, ומוסיפין עד לעולם – ורשאים להוסיף לויים המשוררים, ללא הגבלה. ואין אומרין שירה אלא בפה, בלא כלי, שעיקר השירה שהיא עבודתה בפה. ואחרים היו עומדים שם מנגנין בכלי שיר, ואותם מנגנים, מהן לוים ומהן ישראלים מיוחסין המשיאין לכהונה – הראויים להשיא את בנותיהם לכהנים, כלומר, שאין בהם כל פסול, לפי שאין עולה על הדוכן לנגן אלא מיוחס. ואין אלו המשוררים על פי הכלים עולין למנין השנים עשר לויים שחובה להעמידם לשיר.
ד) ואותם לויים וישראלים העומדים על הדוכן, במה הם מנגנין, בנבלים – כלי בצורת חבית, עם מיתרים, וחלילים, וכנורות, וחצוצרות, והצלצל – מצלתיים, שני כלי נחושת שמקישים אותם זה בזה, ומשמיעים קול גדול. ואין פוחתין משני נבלים, ולא מוסיפין על ששה. ואין פוחתין משני חלילים, ולא מוסיפין על שנים עשר. ואין פוחתין משתי חצוצרות, ולא מוסיפין על עשרים ומאה. ואין פוחתין מתשעה כנורות, ומוסיפין עד לעולם. והצלצל, היה אחד בלבד:
