הלכות קרבן פסח, פרק ה
א) מי שהיה טמא בשעת שחיטת הפסח, שהדין הוא שאין שוחטין עליו, או שהיה בדרך רחוקה, או שנאנס באונס אחר, או ששגג ולא הקריב בזמן פסח ראשון, הרי זה מביא פסח בארבעה עשר לחדש השני בין הערבים. ושחיטת פסח זה מצות עשה בפני עצמו, ודוחה את השבת, שאין השני נחשב כ'תשלומין' לראשון, אלא רגל בפני עצמו הוא, לפיכך חייבין עליו כרת, אם לא עשאו המחוייב בו.
ב) כיצד מתחייבים כרת על פסח שני, מי ששגג או נאנס ולא הקריב פסח בראשון, אם הזיד ולא הקריב בשני, חייב כרת. ואם שגג או נאנס אף בשני, פטור. הזיד ולא הקריב בראשון, הרי זה מקריב בשני. ואם לא הקריב בשני, אף על פי ששגג, הרי זה חייב כרת, שהרי לא הקריב קרבן ה' במועדו, והיה מזיד בראשון. אבל מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון, אף על פי שהזיד בשני, אינו חייב כרת, שכבר נפטר בפסח ראשון מן הכרת.
