יב) קצרוהו, ונתנוהו בקופות, והביאוהו לעזרה, וחבטוהו, וזורין לרוח כדי להפריד את המוץ, ובוררין את גרעיני השעורים, ולוקחין את השעורין ומהבהבין אותו באור (-באש) באבוב מנוקב – כלי המיוחד לקלייה, ויש בו חורים, כדי שיהיה האש שולט בכולן, שנאמר 'אביב קלוי באש גרש כרמל', מפי השמועה למדו – קיבלו חכמים במסורת שפסוק זה אינו מדבר אלא במנחת העומר בלבד. ואחר שקולין אותו שוטחין אותו בעזרה, והרוח מנשבת בו, ונותנין אותו לריחים של גרוסות – ריחיים שטוחנים בהם גריסים, שאינם טוחנים דק אלא עבה, וטוחנין את השלש סאין, ומוציאין מן הכל עשרון אחד שהוא מנופה בשלש עשרה נפה, והשאר נפדה ונאכל לכל אדם, ואותו חלק שנשאר חייב בחלה ופטור מן המעשרות, כמו שביארנו.
ולוקחין זה העשרון של סולת השעורים, ובוללין אותו בלוג שמן בששה עשר בניסן, ונותנין עליו קומץ לבונה כשאר המנחות. ומניפו במזרח, מוליך ומביא מעלה ומוריד, ומגישו כנגד חודה של קרן מערבית דרומית של מזבח, כשאר המנחות. וקומץ – נוטל ממנה קומץ ומקטיר, והשאר נאכל לכהנים כשיירי כל המנחות. ואימתי – ובאיזו שעה קומצין אותו, לאחר שמקריבין מוסף היום, וכבש העולה, קודם הקרבת תמיד של בין הערבים.
