ד) שתי הלחם שהן מן החדש, צריכין לבוא עשרון מכל סאה ומחצה, ומנפין אותן בשתים עשרה נפה. ולחם הפנים שהוא בא מן הישן, די לו באחת עשרה נפה, והוא בא עשרון מכל סאה. אבל העשרון של העומר שהוא בא מן השעורים חדשות, אינו בא מן המובחר אלא כשיביאוהו משלש סאין, וינפו אותו בשלש עשרה נפה.
ה) וכולן – שתי הלחם, לחם הפנים ומנחת העומר, אם רִבה במדת הסאין שבאין מהן, או מיעט, כשר.
ו) ולוקחין שני העשרונות, ולשין אותן אחת אחת, ואופין אותן אחת אחת. ז) ולישתן ועריכתן בחוץ – מחוץ לעזרה, ואפייתן בפנים, ככל המנחות.
ח) ואין עשייתן דוחה יום טוב, ואין צריך לומר שאינה דוחה שבת, אלא אופין אותן מערב יום טוב, שנאמר לגבי היתר הכנת אוכל נפש ביום טוב 'הוא לבדו יעשה לכם', ודרשו חכמים 'לכם', ולא לגבוה.
ט) היה ערב יום טוב של שבועות חל בשבת, אופין אותן מערב שבת, ונאכלות ביום השלישי לאפייתן, שהוא יום טוב.
והרי מפורש בתורה ששתי הלחם הם חמץ. וכיצד עושה, מביא שאור ממקום אחר, ונותנו לתוך העשרון, וממלא העשרון סולת, ומחמצו באותו השאור.
