הלכות תפילה [שנה א, תרומה, ב]

ב. אף על גב שלפי הפשט הטעם של חזרת הש"ץ הוא כדי להוציא ידי חובה את מי שאינו בקי, אין זה עיקר הטעם, שהרי בזמן הזה כמעט בטל טעם זה, שהכל מתפללין בסידורים, והמתפלל בעל פה בקי הוא, ואם יש עם הארץ לגמרי, הנה זה עומד כאבן ולא תועיל לו החזרה, שאינו נותן לב עליה מאחר שאין מבין כלום. אך באמת הטעם העקרי של החזרה הוא שמבואר בדברי רבינו האר"י ז"ל, על פי הסוד המפורש בספר הכונות דבחזרת התפלה חוזרים ונעשים כל התיקונים שנעשו בתפלת לחש, אלא שהחזרה היא מגעת במקום עליון וגבוה יותר ממקום שמגעת שם תפלה דלחש, וזה הטעם דתפלת לחש צריך לדקדק מאד לאומרה בלחש, והקפידו בזוהר מאד על המרים קולו בתפילתו מפני הפחד מן הקליפות שלא יתאחזו בה, אבל חזרת הש"צ להיותה במקום עליון וגבוה אין אחיזה לקליפות שם, לכך אומרים אותה בקול רם באין פחד. ולפי זה משני דברים תוכל להבין מעלת החזרה, הא' דאומרים אותה בקול רם, והב' דלא ניתן רשות ליחיד לחזור התפלה כי אם דוקא לציבור שהם עשרה. לכך אין לבטל חזרה כלל אלא רק בשעת הדחק שלא נשאר זמן או שהם עשרה בצמצום וברור לו שיש בהם אנשים המוניים שאין נותנים לבם לחזרה ואפילו על אמנים לא יתנו לב לענות, דאז כל כהאי גוונא יתפלל הש"ץ שלשה ראשונות בקול רם עם הציבור כשהם מתפללין בלחש, כדי שיאמר קדושת נקדישך ונעריצך, ואחר חתימת אתה קדוש גם הש"ץ יסיים התפלה בלחש.