הפטרת פרשת בלק

בפרשת השבוע מובא ענין בלק מלך מואב אשר שכר את בלעם לקלל את ישראל, וה' הפך את הקללה לברכה, ומפטירים בפרשה זו שבספר מיכה, בה מזכיר הנביא לישראל את חסדי ה' שעשה עמהם מעולם, ובכללם חסד זה שהפך את קללת בלעם לברכה:

ספר מיכה, פרק ה (ו) הנביא מתאר את זמן אחרית הימים, כאשר רוב ישראל יהיו מקובצים בארץ ישראל, ומשיח בן דוד ימלוך עליהם, וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב – גם אותם יהודים מועטים שישארו בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים, ולא יעלו לארץ ישראל, לא יהיו כמו בזמן הגלות, שהם מקבלים את השפע דרך האומות שהם דרים ביניהם, אלא אדרבה, אותם יהודים יהיו כְּטַל הבא מֵאֵת ה', כִּרְבִיבִים [-טיפות גשם] עֲלֵי עֵשֶׂב, שהמים מועילים לעשבים ואין העשבים מועילים למים, כך יהיו ישראל כצינורות אשר ישפיעו טוב וחסד לכל האומות, והם לא יקבלו מהם דבר, אֲשֶׁר לֹא יְקַוֶּה לְאִישׁ, וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם, כי ישיגו כל צרכם מאת ה'. (ז) וגם לענין גבורתם של עם ישראל יהיה שינוי, כי באותו זמן לא יהיו עוד כשה הדחויה בין האריות, אלא אדרבה, וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם, אותם יהודים שישארו בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים, לגבי הגויים [ו'גויים' הוא כינוי לעמים הגדולים בכמותם אך פחותים בחשיבותם, כי הם קיבוץ של המון אדם ללא מלך ומנהיג], ינהגו בהם ישראל כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר – כאריה בוגר היוצא ממקומו וטורף בהמות גדולות, כך ילחמו ישראל בגויים גדולים אלו ויכניעום, וכלפי ה'עמים' [שהם הקטנים בכמותם אך גדולים בחשיבותם, כי יש להם מלך ומנהיג], יהיו ישראל כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי צֹאן – כאריה צעיר, היושב סמוך למעונו וטורף רק בהמות קטנות העוברות שם, כי אותם עמים שיש להם מלך ומנהיג יקבלו ברובם את מלכות ה', ויצטרכו ישראל להילחם רק באותם עמים שיבואו לירושלים למלחמת גוג ומגוג, והם יהיו חלשים לעומת ישראל כצאן למול האריה, אֲשֶׁר אִם עָבַר האריה הבוגר למקום רחוק וְרָמַס, וְטָרַף הכפיר הצעיר סמוך למעונו, וְאֵין מַצִּיל. (ח) תָּרֹם יָדְךָ עַל צָרֶיךָ – על הצוררים הלוחמים בהם בפועל, יהיה די בהרמת יד אחת כדי לנצחם, וְכָל אֹיְבֶיךָ, שאינם נלחמים בפועל אלא רק דורשים רעתם, יִכָּרֵתוּ מעצמם. (ט) וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא, אחרי מלחמת גוג ומגוג, נְאֻם ה', כבר לא יצטרכו ישראל כלל להלחם בגויים, וְהִכְרַתִּי סוּסֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ, וְהַאֲבַדְתִּי מַרְכְּבֹתֶיךָ, כי לא תצאו כלל למלחמה. (י) וְהִכְרַתִּי עָרֵי אַרְצֶךָ – יוכרתו הערים השייכות לכלל הארץ, והם הערים של הנשק והמרכבות, וְהָרַסְתִּי כָּל מִבְצָרֶיךָ, כי לא יהיה בהם צורך. (יא) וְהִכְרַתִּי כְשָׁפִים מִיָּדֶךָ, האומרים אם יצליחו במלחמה או לא, וּמְעוֹנְנִים – האומרים לפי ה'עונה' והזמן מתי ינצחו במלחמה, לֹא יִהְיוּ לָךְ. (יב) וְהִכְרַתִּי פְסִילֶיךָ וּמַצֵּבוֹתֶיךָ של עבודה זרה מִקִּרְבֶּךָ, וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה עוֹד לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ. (יג) וְנָתַשְׁתִּי [-אעקור ואנתץ] אֲשֵׁירֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ, וְהִשְׁמַדְתִּי עָרֶיךָ העשויות לעבודה זרה. (יד) וְעָשִׂיתִי בְּאַף וּבְחֵמָה נָקָם אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא שָׁמֵעוּ – ובאותו זמן יעשה ה' נקמה גדולה בגויים אשר לא ישמעו לחזור לדת האמת ולקבל עליהם מלכות שמים. פרק ו (א) לאחר שבתחילה רצה הנביא להתווכח עם ישראל בפני ראשי העם, שנאמר (פ"ג פ"א) "שִׁמְעוּ נָא רָאשֵׁי יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל, הֲלוֹא לָכֶם לָדַעַת אֶת הַמִּשְׁפָּט", והם לא רצו לשמוע, אומר להם עתה שבחר ה' שופטים אחרים תחתיהם, שִׁמְעוּ נָא אֵת אֲשֶׁר ה' אֹמֵר לנביאו, קוּם רִיב אֶת [-בפני] הֶהָרִים, וְתִשְׁמַעְנָה הַגְּבָעוֹת קוֹלֶךָ, תחת ראשי יעקב וקציני ישראל, שאינם רוצים לשמוע. (ב) שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה', וְהָאֵתָנִים שהם מוֹסְדֵי אָרֶץ, שעליהם התייסדה הארץ בעת שבראה ה' מן התהום, כִּי רִיב לַה' עִם עַמּוֹ, על שחטאו נגדו, וְעִם יִשְׂרָאֵל יִתְוַכָּח, להראות שהוא צודק בדבריו. (ג) וכך אומר ה' לישראל, עַמִּי, מֶה הרעות אשר עָשִׂיתִי לְךָ, והרי עשיתי לך רק טובות, ואף על פי שבעבור אותם טובות היה ראוי שתהיו חייבים בהודאה ועבודה, וּמָה הֶלְאֵתִיךָ – וכי עִייַּפְתִּי אותך בעבודה קשה, עֲנֵה בִי. (ד) ומפרש את הטובה הראשונה, כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ – ואף על פי שעדיין לא הגיע הזמן הראוי לגאולה, והיה זה עדיין ראוי להיות עבורכם 'בית עבדים', פדה אתכם ה' קודם הזמן, וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה שילמד את האנשים, את אַהֲרֹן שיהיה כהן לה', וּמִרְיָם שהיתה מלמדת את הנשים. (ה) ומוכיח להם עתה כיצד לא הוצרכו להתייגע בעבודה קשה, עַמִּי, זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב, שרצה שבלעם יקטרג על ישראל, וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר, שאמר לו שטוב בעיני ה' לברך את ישראל כיון שהשגחתו דבוקה בהם לטובה, ולכן יעץ לו להכשילם בבנות מואב כדי שתסור מהם ההשגחה. מִן הַשִּׁטִּים, ששם התחיל משה לבאר להם את התורה, וללמד אותם מה ה' דורש מאיתם [וכמו שיבואר להלן], עַד שהגיעו אל הַגִּלְגָּל, ששם נעשו להם ניסים בבקיעת הירדן וראו שחזרה אליהם השגחת ה' לטובה, לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה', שאינו דורש מהאדם עבודה קשה ומייגעת. (ו) וקודם שיבאר מה לימד אותם משה שה' דורש מהם, מביא את מה שחשבו ישראל לאחר שנכשלו בשיטים וחטאו בבעל פעור, ואמרו, בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' – באיזו מנחה ונדבה אקדם את פני ה', ששם הוי"ה מורה על כך שהוא מהווה את כל המציאות, אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם – באיזו דרך אכופף את קומתי לפניו מצד שהוא האלוקים, המורה על מידת הדין, והחוטא לפניו ראוי לעונש גדול. וכנגד השאלה הראשונה, במה ראוי לקדם את פני ה', אומר, הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת, בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה. (ז) הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים, שהם טובים מעגלים בני שנה, או בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הבאים לנסכים, והרי לא ירצה בהם ה'. וכנגד שאלתו השניה, במה ייכנע לפני האלוקים לכפר על פשעו, אומר, הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי, כי היה ראוי להביא ככפרה על הפשע הנעשה במזיד את הבן הבכור כקרבן, פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי – ובעד החטא, שהוא השוגג, היה ראוי להקריב את הבנים הקטנים. (ח) ועתה חוזר לומר את מה שלימד אותם משה רבינו בשיטים, שאין ה' דורש מהאדם דברים קשים ומייגעים מעין אלו, אלא הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב – יאמר לך ה' לעשות דברים הטובים לך מצד שאתה אדם, והם המשפטים ההגונים שבין אדם לחבירו, וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ במצוות שבין אדם למקום. ומבאר, כי במצוות שבין אדם לחבירו אין ה' אומר לך כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט, שעשיית המשפט תועיל לקיום העולם, שלא יגזלו ולא יעשקו זה את זה, וְאַהֲבַת חֶסֶד, שיעזור כל אדם לחבירו. ולגבי המצוות שבין אדם למקום דורש מהם ה' וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ – שילך האדם בדרכי ה', יתדבק במידותיו ויתקדש בקדושתו, ודברים אלו יעשה בצניעות ובענווה, ולא ינסה להעמיק בחקירות פילוסופיות, לא יתחכם על מצוות ה', אלא ילך בהצנע לכת עם ה'.