הפטרת פרשת וארא

בפרשת השבוע נשלח משה רבינו עם נבואות מיוחדות לפרעה מלך מצרים, ומפטירים בפרשה זו שבספר יחזקאל, שיש בה נבואות לפרעה מלך מצרים. וכן היא פותחת בפסוק 'בקבצי את בית ישראל מן העמים', מעין הפרשה העוסקת בגאולת ישראל מיד מצרים

ספר יחזקאל, פרק כח (כה) לאחר שהתנבא יחזקאל על מפלת צידון, שכניהם של ישראל, הוסיף ה' ואמר לו שלא יתמה על נבואה זו, והלא באותה שעה כבר גלו ישראל והיו מפוזרים בין העמים, ואינם שכנים לצידון [שהרי נבואות יחזקאל היו בזמן גלות בבל], כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים, נבואה זו, של מפלת צידון, תהיה בְּקַבְּצִי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל מִן הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ בָם, והיינו בזמן שעלו ישראל ובנו את בית המקדש השני, וְנִקְדַּשְׁתִּי בָם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם, וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב. (כו) ואף שבתחילה עמדו עליהם מציקים מאומות העולם והפריעו להם, אך לאחר זמן יֵענשו המציקים והמרעים להם, וְיָשְׁבוּ ישראל עָלֶיהָ לָבֶטַח, וּבָנוּ בָתִּים, וְנָטְעוּ כְרָמִים, וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח – תתרבה ותתפשט ישיבתם הבטוחה והשלווה, וזה יהיה בַּעֲשׂוֹתִי שְׁפָטִים בְּכֹל הַשָּׁאטִים [-המציקים ומכאיבים] אֹתָם מִסְּבִיבוֹתָם, וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם. פרק כט (א) לאחר שהתנבא על מפלת צור וצידון, מתנבא עתה על מפלת מצרים [ואף שנבואה זו נאמרה לפני הנבואה שהובאה לעיל בפרק כ"ו, הביאה כאן כדי שתהיה סמוכה לנבואות הבאות שנאמרו על מצרים. ועוד, שמפלת מצרים האחרונה היתה אחרי מפלת צור]. בַּשָּׁנָה הָעֲשִׂרִית לגלות יכניה מלך יהודה, בָּעֲשִׂרִי – בחודש העשירי, הוא חודש טבת, בִּשְׁנֵים עָשָׂר לַחֹדֶשׁ, הָיָה דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר. (ב) בֶּן אָדָם, שִׂים פָּנֶיךָ עַל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וְהִנָּבֵא עָלָיו, כיון שהיתה ממשלת פרעה ממשלה חזקה, ועשה את עצמו כאלהים, ומפלתו היתה מפלת האומה כולה, לכן באה הנבואה בעיקר עליו, וְעַל מִצְרַיִם כֻּלָּהּ – ובכלל זה היתה הנבואה על כל ארץ מצרים, שתפול ביחד איתו. (ג) המצרים הקדמונים האמינו שהנילוס הוא קדוש, והתנינים הגדולים שבו הם בעלי כוחות עליונים, ויש תנין אחד גדול ביותר שהוא מושל על כולם, והוא ברא את עצמו ואת הנילוס, ועל דרך זו ממשיל הנביא את פרעה מלך מצרים לאותו תנין, וכאילו יש לו שלטון וממשלה ביבשה כפי שחשבו שיש לאותו תנין בנילוס, דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים, הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, הדומה במחשבתו אל הַתַּנִּים [-התנין] הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו, וכאילו היאורים כולם שייכים לו ונשלטים על ידו, אֲשֶׁר אָמַר בהתפארות, לִי יְאֹרִי, שהוא הממשיך את השפע והחיים לכל ארץ מצרים, וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי. (ד) וְנָתַתִּי חַחִים [-טבעת ברזל שלוכדים בה את הדג] בִּלְחָיֶיךָ, כדי להוציאך מארצך, וְהִדְבַּקְתִּי דְגַת יְאֹרֶיךָ בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ, וזהו משל לכל שריו וגיבוריו שֶׁיֵצְאוּ עמו ממקומו, וְהַעֲלִיתִיךָ מִתּוֹךְ יְאֹרֶיךָ, כי במלחמות הראשונות שעליהן מתנבא עתה יצא פרעה וחילו מחוץ לגבולות ארצם להלחם [והיו מלחמות אלו שלש פעמים, בתחילת מלכות יכניה מלך יהודה, בשנה הרביעית ליהויקים מלך יהודה, ובעת המצור על ירושלים, בשלשת הפעמים הללו נלחם מלך בבל בפרעה מחוץ לארץ מצרים], והרי הוא כמו דג היוצא מחוץ למים, שכוחו נחלש, וְאֵת [-וכן אעלה איתך ממצרים את] כָּל דְּגַת יְאֹרֶיךָ אשר בְּקַשְׂקְשֹׂתֶיךָ תִּדְבָּק, והם כל צבאו וחייליו. (ה) וּנְטַשְׁתִּיךָ הַמִּדְבָּרָה, אוֹתְךָ וְאֵת כָּל דְּגַת יְאֹרֶיךָ – כל חייליך וצבאך, עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה תִּפּוֹל, כי לא תהיה המלחמה בעיר מבצר, אלא על פני השדה, ושם יושלכו ההרוגים, לֹא תֵאָסֵף לבוא למקום ישוב, וְלֹא תִקָּבֵץ אפילו להיות במקום אחד, אלא ישארו כל ההרוגים מפוזרים על פני השדה, לְחַיַּת הָאָרֶץ וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם נְתַתִּיךָ לְאָכְלָה. (ו) והתועלת בעונש זה תהיה, וְיָדְעוּ כָּל יֹשְׁבֵי מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה', ויכירו שבא לו הדבר כעונש מעם ה'. ואחרי המלחמות שהיו מחוץ למצרים בא נבוכדנצר ונלחם עם פרעה בגבול מצרים, והכהו בארצו, וביאר את הסיבה למפלתו, יַעַן הֱיוֹתָם מִשְׁעֶנֶת קָנֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל – כיון שישראל סמכו על המצריים שיעזרו להם ביום קרב, ולא רק שהם לא עזרו להם, אלא הם היו הגורמים למפלתם של ישראל, כי מחמת שסמכו עליהם הסירו ישראל את לבם מה', ולא שמעו לקול נביאיו. (ז) אחר שהמשיל את מצרים ל'משענת קנה' לבית ישראל, והיינו משענת חלשה, מוסיף וממשיל אותם לקנה שבור, אשר מלבד חולשתו של הקנה, הרי מקום שִׁבְרוֹ חד וחותך את הבשר, אשר בְּתָפְשָׂם בְּךָ בַכַּף – כאשר תופס האדם את הקנה בכפו ומניפו על אויבו כדי לאיים עליו, תֵּרוֹץ וּבָקַעְתָּ לָהֶם כָּל כָּתֵף – הרי הוא מרוצץ וחותך את כתיפו של האדם המניף אותו, וכך בשעה שצר מלך בבל על ישראל, הוצרכו ישראל לתת את כל ממונם שוחד למלך מצרים, שיבוא לעזור להם, וּבְהִשָּׁעֲנָם עָלֶיךָ, מאחר והורגלו להשען על המטה, ולא להשען כדרך כל אדם על מותניו, הרי בשעה שתִּשָּׁבֵר, ולא תעזור להם, וְהַעֲמַדְתָּ לָהֶם כָּל מָתְנָיִם – תצריך אותם להשען על מותניהם, ואם לא יעשו כן יפלו לגמרי, וכך ישראל היו רגילים להשען ולסמוך על מצרים שיעזרו להם, וכיון שבשעה שבא עליהם מלך בבל לא עזרו להם המצריים, הוצרכו להלחם לבדם, אך כיון שלא הורגלו בכך נכשלו במלחמתם ונפלו בידי מלך בבל. (ח) לָכֵן, כיון שמצרים גרמו לישראל שיפלו ביד מלך בבל, יבוא עליהם חורבן נוסף לאחר חורבן בית המקדש [וחורבן זה הוא מלבד המפלות הראשונות, שבהם נפלו חיל מצרים מחוץ לארצם], כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים, הִנְנִי מֵבִיא עָלַיִךְ [-על ארץ מצרים] חָרֶב, וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ אָדָם וּבְהֵמָה, ועונש זה יהיה כבר בתוך גבולות מצרים. (ט) וְהָיְתָה אֶרֶץ מִצְרַיִם עצמה לִשְׁמָמָה וְחָרְבָּה, וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה', כי בזה שיבוא המחריב אל תוך ארצם תתברר ותתגלה יותר השגחת ה' בעולם, והענשת המצריים על הרעה שגרמו לישראל. ואמנם מלבד זאת יבוא עליהם חורבן שלישי וכללי, שמונה שנים לאחר חורבן בית המקדש, יַעַן שעדיין אָמַר, יְאֹר לִי וַאֲנִי עָשִׂיתִי, והמשיך להחזיק עצמו באלוהותו, כי גם אחרי החורבן השני לא התבטלה מלכות מצרים לגמרי. (י) לָכֵן הִנְנִי פונה אֵלֶיךָ וְאֶל יְאֹרֶיךָ, להענישך, וְנָתַתִּי אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם לְחָרְבוֹת חֹרֶב שְׁמָמָה – חורבן גמור ומוחלט, מִמִּגְדֹּל סְוֵנֵה וְעַד גְּבוּל כּוּשׁ, שהם שני הקצוות של ארץ מצרים, באופן שיקיף החורבן את כל מצרים מקצה אל קצה. (יא) ויהיה החורבן מוחלט, עד שלֹא תַעֲבָר בָּהּ רֶגֶל אָדָם, וְרֶגֶל בְּהֵמָה לֹא תַעֲבָר בָּהּ לרעות מרעה, וימשך החורבן זמן רב, וְלֹא תֵשֵׁב – לא תתיישב ארץ מצרים באנשים או בבעלי חיים אַרְבָּעִים שָׁנָה. (יב) וְנָתַתִּי אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁמָמָה, בְּתוֹךְ אֲרָצוֹת נְשַׁמּוֹת – גם הארצות שסביבה יהיו שוממות, באופן שלא תוכל להיבנות מחדש בדרך הטבע על ידי הארצות השכנות לה [ונרמז בכך דבר נוסף, שאפילו ביחס לארצות שוממות אחרות, תחשב ארץ מצרים מיוחדת בשממתה, עד שיאמרו שביחס אליה הן אינן נחשבות שוממות, אלא רק היא קרויה שממה], וְעָרֶיהָ בְּתוֹךְ עָרִים מָחֳרָבוֹת תִּהְיֶיןָ שְׁמָמָה, כי לפעמים גם בתוך השממה יִּמָּצְאוּ ערים מיושבות [כמו שאפילו במדבר ישנם מקומות מיושבים במקצת], אך כאן יהיו הערים גם כן חריבות ושוממות לגמרי, ותהיינה מוקפות בערים חריבות אחרות, באופן שלא תוכל להתיישב ולהיבנות משכניה, וכל זה יהיה אַרְבָּעִים שָׁנָה, וגם הפליטים והשרידים שישארו ממצרים לא יהיו מקובצים במקום אחד, אלא וַהֲפִצֹתִי אֶת מִצְרַיִם בַּגּוֹיִם הקרובים אליה, וְזֵרִיתִים בָּאֲרָצוֹת הרחוקות ממנה. (יג) כִּי כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים, מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה לחורבנה של מצרים, אֲקַבֵּץ אֶת אנשי מִצְרַיִם מִן הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁמָּה [כי מצרים נחרבה בשנה העשרים ושבע למלכות נבוכדנצר, כמו שיבואר בפסוק י"ז, ומלך נבוכדנצר אחר כך עוד שמונה עשרה שנה. אחריו מלך אויל מרודך עשרים ושתים שנה, ואז נשלמו ארבעים שנה. ובאותו זמן מלך בלשצר, ובשנה הראשונה למלכותו נאמרה הנבואה על ידי דניאל שתסוב המלכות מבבל לפרס, וברשיון מלך פרס חזרו לארצותיהם כל הגולים שהוגלו על ידי נבוכדנצר, ואף גולי מצרים בכללם]. (יד) וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת מִצְרַיִם, וַהֲשִׁבֹתִי אֹתָם אל אֶרֶץ פַּתְרוֹס, עַל אֶרֶץ מְכוּרָתָם, שארץ פתרוס היה המקום שבו גרו מתחילה, אמנם לא יחזרו להיות לעם גדול וחשוב, אלא וְהָיוּ שָׁם מַמְלָכָה שְׁפָלָה. (טו) ולא רק ביחס למעמדם הראשון יהיו שפלים, אלא גם מִן הַמַּמְלָכוֹת שבאותו זמן תִּהְיֶה שְׁפָלָה, וְלֹא תִתְנַשֵּׂא עוֹד עַל הַגּוֹיִם, לא תתגאה אפילו על אותם גויים שאין להם מלך, וְהִמְעַטְתִּים – וכל זה יהיה על ידי שאמעיט אותם, ומבאר עתה שלש סיבות לכך שהמעיט ה' את מלכות מצרים, האחת, לְבִלְתִּי רְדוֹת בַּגּוֹיִם – שלא ימשלו מצרים בגויים האחרים לרדות בהם בפרך, כי הסיר ה' את עול מצרים מעל הגויים. (טז) והטעם השני, וְלֹא יִהְיֶה עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִבְטָח – שלא יבטחו ישראל במצרים, לפי שבטחון זה מַזְכִּיר עָו‍ֹן לישראל, בִּפְנוֹתָם אַחֲרֵיהֶם ולומדים ממעשיהם, ומסירים ליבם מה'. והטעם השלישי, וְיָדְעוּ הכל כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהִים, העושה עם מלכי הארץ כרצוני. (יז) וַיְהִי בְּעֶשְׂרִים וָשֶׁבַע שָׁנָה למלכות נבוכדנצר, בָּרִאשׁוֹן – בחודש הראשון, הוא ניסן, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, הָיָה דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר. (יח) בֶּן אָדָם, הנה נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הֶעֱבִיד אֶת חֵילוֹ עֲבֹדָה גְדוֹלָה, ועבודתם היתה להלחם אֶל צֹר, ולרוב נשיאת המשאות לצורך המצור ואבני הקלע, כָּל רֹאשׁ מֻקְרָח – נמרטו שערות ראשם, וְכָל כָּתֵף מְרוּטָה – נקרע העור שעל הכתף, וְשָׂכָר לֹא הָיָה לוֹ וּלְחֵילוֹ, מִצֹּר, עַל הָעֲבֹדָה אֲשֶׁר עָבַד עָלֶיהָ, כי שכרם של החיילים הוא השלל והביזה, ושכרו של המלך הוא הכיבוש של מדינה נוספת תחת ממלכתו, וכאן לא התקיימו הדברים, כיון שלפני שהספיקו לכבוש את צור נחרבה היא מעצמה על ידי הים, שעלה עליה ושטף אותה ואת כל אשר בה [כפי שהתבאר לעיל פרק כ"ו פסוק י"ט], וכיון שנבוכדנצר הוא שבט אפו של ה', וכאילו נשלח על ידו להשחית את כל הארצות, ראוי שיקבל שכר על עבודתו. (יט) לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים, הִנְנִי נֹתֵן לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם, וְנָשָׂא הֲמֹנָהּ – יטול את כל המון האדם שבה לעבדים ושפחות, וְשָׁלַל שְׁלָלָהּ, וּבָזַז בִּזָּהּ, וְהָיְתָה מצרים שָׂכָר לְחֵילוֹ, כי הם חשבו לקבל כשכר את השלל והביזה של צור, ותחת זאת יקבלו את שלל מצרים. (כ) פְּעֻלָּתוֹ אֲשֶׁר עָבַד בָּהּ – והשכר לנבוכדנצר עצמו, שרצה לכבוש את צור כדי לעשות לו שֵׁם, נָתַתִּי לוֹ אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם, והגם שלא ימלוך עליה כיון שתהיה חריבה, אך יהיה לו לכבוד ותפארת שהחריב ממלכה אדירה כל כך כארץ מצרים, והטעם שלא אתן לו את ארץ מצרים כשהיא מיושבת, שימלוך עליה, זה מפני שנגזר עליה להחרב, מחמת אֲשֶׁר עָשׂוּ לִי – שמרדו בה', ואמר פרעה 'לי יאורי ואני עשיתיני', ועל שהיו משענת קנה רצוץ לעם ישראל, נְאֻם ה' אֱלֹהִים. (כא) בַּיּוֹם הַהוּא, לאחר שכבש נבוכדנצר את מצרים, שזה היה סיום כל כיבושיו, והעמיד את פסל הזהב בבקעת דורא [כמובא בספר דניאל פרק ג'], אַצְמִיחַ קֶרֶן לְבֵית יִשְׂרָאֵל, כי אז אירע הנס עם חנניה מישאל ועזריה שסירבו להשתחוות לצלם, וכאשר נענשו והושלכו לכבשן האש לא נשרפו אלא יצאו חיים ושלמים, והתקדש בכך שם ה', וּלְךָ – ליחזקאל הנביא אֶתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה בְּתוֹכָם, כי באותו זמן החיה את העצמות היבשות [כאמור להלן פרק ל"ז], והיה זה רמז לתחיית המתים העתידית, וְיָדְעוּ הכל כִּי אֲנִי ה'.