הפטרת פרשת ויקרא

פרשת השבוע פותחת את פרשיות הקרבנות, ומפטירים בפרשה זו, הפותחת בכך שמוטב שלא יחטאו ישראל ולא יצטרכו להביא קרבנות

ספר ישעיהו, פרק מג (כא) לאחר שתיאר הנביא את הניסים הגדולים שיהיו בעת הגאולה השלימה, עד שאפילו בעלי החיים ישבחו את ה', הגם שלא נבראו לשם כך, ולא נעשו הניסים עבורם, מוסיף ואומר, עַם זוּ – עם ישראל, שעבורם נעשים כל הניסים הללו, יָצַרְתִּי לִי – נוצרו רק כדי להלל את ה', כל שכן שבאותו זמן תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ, כי הם אלו שישיגו תועלת מכל הניסים הללו שייעשו עבורם, ובאותו זמן ודאי יכירו ישראל ויספרו את מעשי ה' ונפלאותיו. (כב) אך מוסיף הנביא ומתלונן אל העם עתה, וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב – מדוע כעת, בזמן הגלות, אין העם קורא בשם ה' [ו'יעקב' הוא כינוי להמון העם], כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל – ואפילו 'ישראל', החשובים שבעם, לא רק שאינם קוראים בשם ה', אלא נוהגים כאילו מצוות ה' עליהם ליגיעה וטורח.  (כג) לֹא הֵבֵיאתָ לִּי שֵׂה עֹלֹתֶיךָ – אל תחשוב שקרבנות העולה המוקטרים כליל לה' הם נצרכים לו, כי אין לה' כל תועלת בקרבנות, וּזְבָחֶיךָ, שהם קרבנות השלמים, שרק חלקם מוקטר על המזבח, לֹא כִבַּדְתָּנִי – אין בכך כבוד עבור ה', שנותנים לו את החלק המובחר של הקרבן, כי ה' אינו צריך לכל זה כלל, לֹא הֶעֱבַדְתִּיךָ בְּמִנְחָה, שאין בה אלא הקטרת קומץ סולת, וְלֹא הוֹגַעְתִּיךָ בִּלְבוֹנָה, הנתונה על המנחה, כי אין בדברים אלו עבודה קשה ויגיעה. (כד) לֹא קָנִיתָ לִּי בַכֶּסֶף קָנֶה – לא ביקשתיך שתקנה עבורי בדמים יקרים מין בושם הקרוי 'קנה', הבא מארצות רחוקות ומחירו רב, וְחֵלֶב זְבָחֶיךָ לֹא הִרְוִיתָנִי, כי לא הצטוו ישראל להקטיר אלא את יותרת הכבד, הכליות והאליה. ולעומת זאת, אַךְ הֶעֱבַדְתַּנִי בְּחַטֹּאותֶיךָ, כי האדם מביא את הקרבן לכפר על חטאיו בשוגג, ומן הקרבן אין תועלת לה', אלא כביכול עבודה למחול לאדם על חטאו, ובנוסף לכך הוֹגַעְתַּנִי יגיעה יתירה בַּעֲו‍ֹנֹתֶיךָ, שהם העבירות שנעשות במזיד.  (כה) וגם אם יחשוב האדם כי במחילת החטאים שבשוגג יש לו חלק ושותפות מאחר והוא מביא עליהם קרבן, הרי עיקר הענין הוא להעביר את הפשעים שנעשים במזיד, ועליהם אין מביאים קרבן, אלא אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ, ללא כל שותפות עם מעשי האדם, ואני עושה כן לְמַעֲנִי, כי חפץ חסד ה', וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר – ואילו החטאים שבשגגה אינם נזכרים כלל, לעומת הפשעים, ונמצא שעיקר המחילה היא על הפשעים, ובהם אין הקרבנות מועילים, אלא עושה זאת ה' רק דרך נדבה וחסד. (כו) ומוסיף ה' ואומר, אמנם אני לא אזכור כלל את חטאתיך, אך אם לך יש איזו זכות וטענה, הַזְכִּירֵנִי אותה, נִשָּׁפְטָה יָחַד לראות אם יש ממש בדבריך, ולא אסתור את דבריך אלא סַפֵּר אַתָּה את הדברים כרצונך, אם תמצא בהם צד זכות לעצמך, לְמַעַן תִּצְדָּק – כי רוצה ה' להצדיקך, אם תהיה לך איזו טענה. (כז) אמנם יודע ה' כי לא תמצא שום זכות, שהרי אָבִיךָ הָרִאשׁוֹן חָטָא, כלומר, הדורות הראשונים שהיו בזמן הבית, כבר חטאו נגד ה', וּמְלִיצֶיךָ, שהם הכהנים והנביאים פָּשְׁעוּ בִי במזיד, כי אצל המון העם אפילו הזדונות נחשבים קצת כשגגות, שאינם יודעים את חומרת העבירות, ואילו אצל הצדיקים והנביאים אפילו השגגות מכונים פשעים, כי לגודל מעלתם עליהם להזהר יותר במעשיהם, שלא לחטוא אפילו בשגגה.  (כח) ומחמת שהצדיקים חטאו, וַאֲחַלֵּל שָׂרֵי קֹדֶשׁ, שהם הכהנים והנביאים, ומחמת שהמון העם חטא, וְאֶתְּנָה לַחֵרֶם [-שממה ואבדון] את יַעֲקֹב, שהם המון העם, וְיִשְׂרָאֵל, שהם הצדיקים והקדושים, נתתי לְגִדּוּפִים, שגידפו הגויים על תורתם וקדושתם. פרק מד (א) וְעַתָּה, לאחר שכבר נענשו ישראל על עוונות הדור ההוא, בא הזמן שרוצה ה' לרחם על ישראל ולהושיעם, ולכן שְׁמַע יַעֲקֹב עַבְדִּי, כלומר, מצד עבודתכם אתם כ'יעקב', כלומר כפשוטי העם, וְיִשְׂרָאֵל בָּחַרְתִּי בוֹ – אך מצד בחירתי בכם אתם נחשבים כ'ישראל', שהם הנמצאים במעלה העליונה, מושלים על הטבע, ולכן יעשה ה' עבורכם נפלאות. (ב) כֹּה אָמַר ה' עֹשֶׂךָ וְיֹצֶרְךָ מִבֶּטֶן יַעְזְרֶךָּ – היוצר את צורתך ומסיים את עשייתך, ועוזר לך ומשגיח עליך מלידתך ועד עתה, וכך יצר ה' את ישראל ועשאם לעם בהיותם ממצרים, והתמידה השגחתו עליהם בארץ ישראל, ולכן אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב, וִישֻׁרוּן בָּחַרְתִּי בוֹ.  (ג) ומבאר כיצד יזכו כל ישראל לשפע רוחני עליון, כִּי אֶצָּק מַיִם עַל צָמֵא – כשם שממטיר ה' גשם לתועלת המקומות הצמאים למים ומוכנים לקבלת השפע, אך לאחר שניתן השפע אינו מצטמצם למקומות אלו, אלא וְנֹזְלִים עַל יַבָּשָׁה – באים המים גם על היבשה שאינה זקוקה להשקאה, כך אֶצֹּק רוּחִי עַל זַרְעֶךָ – ישפיע ה' רוח קודש ונבואה על הגדולים בישראל, המוכנים מצד עצמם לקבלת השפע הזה, וּבִרְכָתִי עַל צֶאֱצָאֶיךָ – ועל ידי זה תתפשט הברכה ויחול השפע הרוחני גם על הצאצאים הקטנים בדרגתם, שאינם ראויים מצד עצמם לדרגות אלו. (ד) וְצָמְחוּ בְּבֵין חָצִיר – וגם הצומחים בין ה'חציר', שיש לו שתי חסרונות, שהוא מתייבש במהירות, וגדל במקומות יבשים, כַּעֲרָבִים עַל יִבְלֵי מָיִם – יהיו כמו עצי הערבה שיש להם שתי מעלות, שהם לחים תמיד, וגדלים על מקומות המים. והנמשל בזה, כי אף שיהיו ישראל עדיין בגלות שזהו מקום שאינו ראוי לקבלת שפע רוחני מעם ה', ויהיו בין הגויים המשולים לחציר יבש, מכל מקום ישפיע עליהם ה' את ברכתו במקומם, עד שיהיו דומים לערבה הנטועה על מקום מים.  (ה) והשפע הרוחני הזה ישפיע על כל העולם, עד אשר זֶה יֹאמַר לַה' אָנִי – יהיו מהגויים כאלו שאמנם לא יתגיירו אך יכריזו שהם שייכים לה', ולא לעבודה זרה, וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם יַעֲקֹב, והם המון העם המכונים 'יעקב', שישמרו ייחוסם לקיים את התורה והמצוות, וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַה' – ויהיו צדיקים שינהגו כאילו ידם וגופם משועבדים לה' כשעבוד העבד אל אדוניו, שלא יעשו שום תנועה ומעשה שאינם לשם ה' ולקיום מצוותיו, והאדם שיגיע לדרגה גבוהה זו, וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה, ש'ישראל' הוא הכינוי למי שהגיע לדרגה גבוהה והוא 'שורר' ושולט על הטבע, בהיותו עבד ה'. (ו) עתה פונה הנביא להתווכח עם הגויים השונים המצויים בעולם, חלקם מודים בקיומו של ה' אך מכחישים שהוא הסיבה הראשונה, או שמכחישים שהוא יחיד, כֹּה אָמַר ה', מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ, ה' צְבָאוֹת, נגד המכחישים שהוא קדמון לכל, אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן, ונגד המכחישים את אחדותו, אומר, וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים.  (ז) וּמִי כָמוֹנִי יִקְרָא – מי שיקרא ויאמר שהוא כמו ה', כלומר, אם אתם סבורים שיש עוד כח כמו ה' [כי הסוברים שאין ה' קדמון יצטרכו לומר שהיה כח קודם לכן, והסוברים שאינו אחד אומרים שיש כח נוסף מלבדו], אשיב לו, וְיַגִּידֶהָ וְיַעְרְכֶהָ לִי מִשּׂוּמִי עַם עוֹלָם, כלומר, עצם בריאת העולם והאנשים אשר בו מוכיח על א-ל אחד קדמון ויחיד שעשה זאת, ומעריכת העולם בסדר מופלא כאשר כל חלק משלים את חברו, וכל בריאה נתמכת באחרת, הדבר מוכיח שא-ל אחד עשה את הכל, וְאֹתִיּוֹת – דברים שכבר באו ואירעו, וַאֲשֶׁר תָּבֹאנָה בעתיד, יַגִּידוּ לָמוֹ – הם יוכיחו ויבררו להם את קיום ה', קדמוניותו ואחדותו. (ח) ועתה פונה אל ישראל ואומר להם, הגם שאומות העולם מכחישים וכופרים בכחות ה' לשדד את הטבע, אבל אתם, ישראל, אַל תִּפְחֲדוּ, וְאַל תִּרְהוּ [-אל יעלה בדעתכם רעיון של פחד], הֲלֹא מֵאָז הִשְׁמַעְתִּיךָ את קולי במעמד הר סיני, וְהִגַּדְתִּי לכם כי אין אל אחר מבלעדי ה', וְאַתֶּם עצמכם עֵדָי על ההשגחה הפרטית המלוה אתכם תמיד, ונגד דעת הכופרים באחדות ה', תעידו אתם הֲיֵשׁ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי, ונגד הסוברים שהיה כח קדמון יותר אומר, וְאֵין צוּר, לפני או אחרי, בַּל יָדָעְתִּי.  (ט) עתה פונה הנביא אל המאמינים בה' אך כופרים בהשגחתו, ומחמת כן עובדים לכוכבים ולפסלים מתוך מחשבה שדרכם יושפע אליהם שפע טוב, יֹצְרֵי פֶסֶל, החושבים שיש בפסל עצמו כח רוחני כל שהוא, כֻּלָּם תֹּהוּ – הרי הם הסכלים שבכולם, וכל מעשים תוהו והבל, וַחֲמוּדֵיהֶם – אותם היודעים שאין כח בפסל עצמו, אך חושבים שהכוכבים והמזלות יחמדו וירצו בצורות מסוימות, ועל ידי עשייתם יושפע אליהם שפע מאת הכוחות העליונים, בַּל יוֹעִילוּ – לא ישיגו על ידי מעשיהם שום תועלת, וכנגד מה שאמר לישראל שהם עדים על קיום והשגחת ה', אומר עתה להיפך על עובדי האלילים, וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה – אותם עובדים בעצמם יכולים להעיד על אפסותם של פסיליהם, כי בַּל יִרְאוּ, וּבַל יֵדְעוּ, לְמַעַן יֵבֹשׁוּ עובדיהם על כך שהם ממשיכים בעבודתם, על אף שהם יודעים שאין בהם כח וידיעה כלל. (י) והבושה הגדולה היא בכך שעושים הם מעשה מגונה מצד עצמו, כי מִי הוא האדם שיעשה סכלות כזו, שהוא עצמו יָצַר את האֵל שלו, וּפֶסֶל נָסָךְ, ולא זו בלבד שהמעשה מצד עצמו הוא מגונה, הרי זה לְבִלְתִּי הוֹעִיל, נמצא שגם המעשה עצמו וגם התכלית שלו מגונים וחסרי תועלת. (יא) ואמנם יש מעובדי האלילים המודים שאין הצורה עצמה מועילה, אך סבורים הם שכוונת האנשים והתאחדותם לעבוד את הצורה ההיא מועילה להשפיע שפע מהכוחות העליונים, וכנגדם אומר, הֵן כָּל חֲבֵרָיו המתחברים לכוון כוונות ולהוריד שפע, יֵבֹשׁוּ, כי לא יועילו מעשיהם, וְחָרָשִׁים – ואיך יתכן שעושי המלאכה ישפיעו עליהם טובה, והלא הֵמָּה מֵאָדָם, ואיך יפעל מעשה האדם ומחשבתו על המזלות והכוחות העליונים, והראיה לכך, כי גם כאשר יִתְקַבְּצוּ כֻלָּם, העובדים לצורה ההיא, יַעֲמֹדוּ יִפְחֲדוּ – ויכוונו עצמם לעמוד יחד ולפחד מאותו כח שמסמל הפסל ועל ידי זה להיות מושפעים, הלא יֵבֹשׁוּ יָחַד, כי יראו שאין כל תועלת בכך. (יב) לאחר שתיאר הנביא את פחיתות הפסל מצד שאין בו כח כח רוחני, ומצד שאינו מועיל כלום, ומצד יוצריו שהם אנשים פשוטים, לועג עתה על החומר שממנו עשוי הפסל, ודרך עשייתו, הלא מתנאי האלוהות שהוא ייצור את האחרים, ולא שבני אדם ייצרו אותו, ופסל זה, חָרַשׁ בַּרְזֶל מַעֲצָד – תחילת הוויתו כאשר נחצב הוא במעצד מהאדמה, וּפָעַל בַּפֶּחָם – ואחר כך מתיכים אותו באש, וּבַמַּקָּבוֹת יִצְּרֵהוּ – יכו בו בפטיש כדי ליצור את צורתו, ואל תאמר כי הפסל הוא הפועל את פעולתו בעצמו, ונותן כח לאדם לייצר אותו, כי הלא וַיִּפְעָלֵהוּ בִּזְרוֹעַ כֹּחוֹ – מרגיש האומן כי בכוחו הוא עושה את הפסל, ולא יתכן כי גם ההרגשה הזו היא מוטעית ובאמת הפסל הוא המפעיל אותו, כי אם כן לא היה כוחו טבעי, ואילו במציאות גַּם רָעֵב האומן וְאֵין כֹּחַ, לֹא שָׁתָה מַיִם וַיִּיעָף, ובכוחו הטבעי הוא מייצר את הפסל. (יג) וגם העושה את הפסל מעץ, כי חושב הוא שיש מעלה לעץ על פני הברזל בכך שהוא צומח וגדל מטבעו, הרי חָרַשׁ עֵצִים נָטָה קָו לסמן היכן יחתוך את העץ לצורך הפסל, יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד – יצייר צורתו בצבע כדי לחותכו בשיעור הראוי, יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת – בכלי החותך את זויות העץ כראוי, וגם אחרי שנעשתה כבר צורת הפסל, וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ – ישווה וייפה את הפסל בכלי המיוחד לכך. ועוד, שאם אכן היה לפסל כח ואלוהות, לא היתה לו תבנית גוף, ואילו פסל זה, וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּתַבְנִית אִישׁ – כתבנית של דבר הקיים בעולם ונמצא בו [ו'איש' הוא מלשון 'יש', כדבר שכבר ישנו בין הברואים], ואם יחשוב שהפסל מעולה וגבוה בדרגתו מהאדם, איך יעשהו כְּתִפְאֶרֶת אָדָם – כאילו כל תפארתו שהוא דומה בצורתו לאדם, וההבדל היחיד הוא בכך שנועד לָשֶׁבֶת בָּיִת – שיושב בבית תמיד ואינו יכול ללכת, כי 'רגליהם ולא יהלכון', ואיך יתכן שיהיה הפסל מעולה מן האדם. (יד) ואין החומר שממנו נעשה הפסל מעולה או רוחני כלל, כי הלא הולך לו האדם לִכְרָת לוֹ אֲרָזִים מאשר ימצא, ולא רק מעצי הארז שהם חשובים ויקרים נעשים הפסלים, אלא וַיִּקַּח בעת הצורך גם תִּרְזָה וְאַלּוֹן, וַיְאַמֶּץ לוֹ – מחזק הוא את הפסל בַּעֲצֵי יָעַר הפחותים בחשיבותם, וגם גידולם של העצים אינו יוצא מדרך הטבע, אלא נָטַע אֹרֶן, וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל, כדרך שגדלים כל הצמחים בעולם. (טו) ובאותם עצים אין כל קדושה, כי הלא וְהָיָה העץ לְאָדָם לְבָעֵר – להבעיר בהם אש, וַיִּקַּח מֵהֶם האדם בשעה שהם בוערים וַיָּחָם, אַף יַשִּׂיק בהם את התנור וְאָפָה לָחֶם על גחליו, ואם כן איך תהיה קדושה בעץ הזה, אַף יִפְעַל אֵל – עד שיוסיף ויעשה מאותו עץ את אלוהיו, וַיִּשְׁתָּחוּ לו, עָשָׂהוּ פֶסֶל וַיִּסְגָּד לָמוֹ.  (טז) וממשיך ללעוג על האדם העושה את הפסל, כי לא רק היער בכללותו משמע לדברי חול, אלא אפילו אותו עץ שמיועד לעשיית הפסל, חֶצְיוֹ שָׂרַף כבר בְּמוֹ אֵשׁ, עַל חֶצְיוֹ השני בָּשָׂר יֹאכֵל, יִצְלֶה צָלִי וְיִשְׂבָּע, אַף יָחֹם – יתחמם גופו מהאש של הצלייה, וְיֹאמַר האדם הֶאָח, חַמּוֹתִי רָאִיתִי אוּר – התחממתי וראיתי את אור האש, הרי שזהו דבר טבעי לגמרי, שיש בשריפתו חום ואור. (יז) וּשְׁאֵרִיתוֹ של אותו העץ לְאֵל עָשָׂה, כאלוה ממש, או לְפִסְלוֹ, כסמל לכח עליון, יִסְגָּד לוֹ אם עשאו רק כסמל, וְיִשְׁתַּחוּ וְיִתְפַּלֵּל אֵלָיו אם עשאו כאלוה, וְיֹאמַר לו הַצִּילֵנִי, כִּי אֵלִי אָתָּה.  (יח) לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ, אך אין בכך פלא, כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם, מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם.  (יט) אמנם הפלא הוא וְלֹא יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ דבר פשוט כל כך, וְלֹא דַעַת וְלֹא תְבוּנָה – שכדי להבינו אין צורך לא בדעת ולא בתבונה, אלא לֵאמֹר – יאמר הוא לעצמו, חֶצְיוֹ של העץ שָׂרַפְתִּי בְמוֹ אֵשׁ, וְאַף אָפִיתִי עַל גֶּחָלָיו לֶחֶם, אֶצְלֶה בָשָׂר וְאֹכֵל, וְיִתְרוֹ לְתוֹעֵבָה אֶעֱשֶׂה – ואיך אעשה את שאריתו לאלוה, לְבוּל עֵץ אֶסְגּוֹד – או אפילו לסמל המרמז על הכוחות העליונים, כאשר אינו אלא גוש של עץ. (כ) רֹעֶה אֵפֶר – אדם המנהיג את גופו [שסופו להיות אפר] ואינו יודע כלל שיש בו נפש גבוהה, אין להתפלא עליו, כי לֵב הוּתַל הִטָּהוּ – לבו המהתל ומצחק הטה אותו לחשוב שבאמת הפסל העשוי מדומם או מצומח נעלה ממנו, וְלֹא יַצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ לחשוב שהיא מעולה ורוחנית, ואינה ראויה להכנע לפני דומם או צומח, וְלֹא יֹאמַר, הֲלוֹא שֶׁקֶר בִּימִינִי – הרי השקר שבדבר גלוי וידוע כל כך, כאילו הוא חקוק על יד ימיני, ומאחר ואינו מרגיש בכך הרי אין עליו כל פלא, ויתכן שהוא באמת גרוע מן הפסל. (כא) זְכָר אֵלֶּה יַעֲקֹב – אתם, יעקב, היודעים את גודל מעלת האדם מצד צורתו, וְיִשְׂרָאֵל כִּי עַבְדִּי אָתָּה – ובפרט גודל מעלת עם ישראל, שנפשם גבוהה אפילו ממלאכי השרת, יְצַרְתִּיךָ עֶבֶד לִי – נוצרת מתחילתך להיות עבד לה', ולכן אַתָּה יִשְׂרָאֵל צריך להזהר ביותר שלֹא תִנָּשֵׁנִי – לא תשכחני.  (כב) ואף על פי שכעת יש עוונות וחטאים המבדילים בין ישראל לבין ה', כמו העננים המסתירים את אור השמש, הלא מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ – כשם הרוח מפזרת את העבים כן ימחה ה' את הפשעים הגדולים, וְכֶעָנָן, שאינו עבה ומחשיך כל כך אמחה את חַטֹּאותֶיךָ, שהם העבירות שבשגגה, אמנם זהו בתנאי ששׁוּבָה אֵלַי בתשובה, כִּי אז יתברר שכבר גְאַלְתִּיךָ, כי הגאולה מוכנה ומזומנת, ותלויה רק בתשובתם של ישראל.  (כג) ובאותו זמן של הגאולה השלימה לא יהיה עוד מי שיעבוד עבודה זרה, רָנּוּ [-ירננו] השָׁמַיִם כִּי יתברר לכל בגלוי שעָשָׂה ה' את השמים ומנהיג הוא את העולם, הָרִיעוּ תַּחְתִּיּוֹת אָרֶץ, כי גם שם תתגלה הנהגת ה' והשגחתו הפרטית, נגד האומרים שמסר ה' את ההשגחה לכוחות אחרים, פִּצְחוּ הָרִים רִנָּה, יַעַר וְכָל עֵץ בּוֹ, כי תתפשט הנהגת ה' הגלויה על כל הבריאה, ויכירו הכל את השגחתו על העולם, כִּי גָאַל ה' את יַעֲקֹב, וּבְיִשְׂרָאֵל, שהם הצדיקים, יִתְפָּאָר, על ידי שיעשה להם ניסים גדולים, ואותות ומופתים לתפארת.