הפטרת פרשת כי תצא – ז' דנחמתא

ספר ישעיהו, פרק נד (א) הנביא מתאר במליצתו את עת הגאולה, כשישובו ישראל לארצם, וממשיל את הארץ לאם היולדת את בניה, שהם יושבי הארץ, ועל כך אומר, רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה – הגם שציון ישבה שנים רבות כעקרה, שוממה מבלי בניה, הרי בשעה שיתקבצו אליה בניה מכל קצוות הארץ, תרון העקרה, כי הגם שלא ילדה, לא הפסידה, ואף יהיה לה יתרון על שאר הארצות, כי כל הארצות המתהוות לממלכות גדולות עוברות בהכרח מלחמות גדולות, שהם כחבלי לידה, ולעומת זאת ציון תקבל לתוכה פתאום עם עצום ללא מלחמות, ועל כך אומר, פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה – עלייך לשמוח בכך שלא ילדת, כי על ידי זה לא עברו עליך חבלי לידה, ובכל זאת, כִּי רַבִּים בְּנֵי ציון השׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי ארץ אחרת הנחשבת כבְעוּלָה, שהיתה מיושבת כל העת, אָמַר ה'. (ב) הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ, שזהו המקום העיקרי שיושבים בו, כדי שיכיל את כל בנייך, וזהו המשל לירושלים עצמה, וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ הסמוכים לאהל ומיועדים לאורחים, גם אותם יַטּוּ להרחיבם מפני ריבוי הבאים, וזהו המשל לכלל ערי יהודה, אַל תַּחְשֹׂכִי – אל תימנעי אפילו לרגע אחד מלהרחיבם ולהטותם, כי בכל שעה יתרבו הבאים, הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ המחזיקים את האהלים, שיהיו מוכנים להגדיל את האהל ולהרחיבו, וִיתֵדֹתַיִךְ, המחזיקים את האהלים, חַזֵּקִי, כדי שיהיה בכוחם להחזיק את האהלים הרבים שייסמכו לך. וכל זה נאמר בדרך משל להתרבות עם ישראל לעתיד לבוא, והתפשטותם בכל הארץ. (ג) כִּי מחמת ריבוי היושבים בארץ לא יכיל אותם המקום, עד אשר יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי, להרחיב את גבולות הארץ למרחק, וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ, כי לא יספיקו להם ערי ישראל, וגם ערי הגויים לא יספיקו להם, וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ – עד שיצטרכו ליישב ערים שוממות, כדי למצוא מקום לכולם. (ד) מוסיף ה' ומנחם את כנסת ישראל, כי בזמן שישבו ישראל על אדמתם היתה להם בושה פנימית בכך שעבדו עבודה זרה וחטאו לה', ולאחר שגלו מארצם ולא הוסיפו לחטוא, היתה להם כלימה חיצונית, מצד האומות שביזו אותם, ועל שני הדברים אומר להם ה', אַל תִּירְאִי כנסת ישראל ממעשייך הרעים הראשונים, כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי בכך, וְאַל תִּכָּלְמִי מהגויים שביזו אותך בגלות, כִּי לֹא תַחְפִּירִי – לא תצטרכי להסתיר עוד פנייך מחמת אחרים המשפילים אותך, וכנגד הבושה הפנימית אומר, כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי – אמחל לך על העבירות שעשית בימים הראשונים והתביישת בהם, וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ שבימי גלותך, לֹא תִזְכְּרִי עוֹד, לאחר שיגאל אותך ה' מהגלות, וישיב את בנייך לארצם. (ה) ומבאר מדוע תישכח חרפת הגלות, כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ, הרי ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ, ובידו לשדד מערכות הטבע ולהשיבך לארצך, כי כל צבאות היקום תחת ממשלתו. וכנגד בושת החטאים אומר, וְגֹאֲלֵךְ יהיה קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, שזהו כינוי לה' בשעה שישראל מתנהגים בקדושה, ובאותה שעה יהיו ישראל קדושים וצדיקים, וגם באותו הזמן אֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא, כי כל העמים יכירו במלכותו, ובודאי לא יחטאו ישראל עוד. (ו) ממשיך ומתאר הנביא את כנסת ישראל בזמן הגלות, כִּי כְאִשָּׁה עֲזוּבָה, וַעֲצוּבַת רוּחַ על כך שבעלה עזבה, קְרָאָךְ ה' בימי גלותך, אבל גם קודם לכן, כשישבו ישראל על אדמתם, וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס על בעלה, אָמַר עלייך אֱלֹהָיִךְ, כי באותו זמן חטאו בעבודה זרה והיו מאוסים בעיני ה'. (ז) וכנגד זה שהיא כאשה עזובה מנחם אותה ה' ואומר, הלא בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ, כי כל העזיבה והגלות אינה נחשבת אלא כרגע קטן לעומת התשועה הגדולה והנצחית שעתידה להיות, וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים על כך שנעזבת, אֲקַבְּצֵךְ. (ח) וכנגד זה שהיתה מאוסה בעיניו מחמת חטאיה, אומר ה', בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ – גם הקצף שקצפתי עלייך ומחמת כן הסתרתי פני ממך, היו בערך מועט ביותר, כמו רגע אחד, לעומת החסד הגדול של מחילת עוונותייך, וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ, כי על ידי הרחמים התחסדתי חסד עולם למחול את עוונך לגמרי, אָמַר גֹּאֲלֵךְ ה'. (ט) כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי – הכעס עלייך והעונש המוטל עלייך קשים בעיני כמו הבאת המבול לעולם, לשחת כל בשר, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ, וכמו שנשבעתי שלא להביא עוד מבול על כל העולם כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי שתי שבועות הנוגעות אלייך, מִקְּצֹף עָלַיִךְ עוד על עוונותייך הראשונים, אלא אמחל לך עליהם, וּמִגְּעָר בָּךְ להגלותך. (י) כִּי אפילו אם תתבטל השבועה של המבול, ואמחה את כל היקום, עד אשר הֶהָרִים הגדולים יָמוּשׁוּ ממקומם, וְהַגְּבָעוֹת הקטנות תְּמוּטֶינָה – תתמוטטנה לגמרי, וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לעולם לֹא יָמוּשׁ ממקומו, וּבְרִית שְׁלוֹמִי עמך לֹא תָמוּט – לא תתמוטט בשום זמן, אָמַר מְרַחֲמֵךְ ה':