הפטרת פרשת נשא
בפרשת השבוע מובא דין הנזירות, ומפטירים בפרשה העוסקת בענין שמשון השופט, שהיה נזיר עולם
ספר שופטים, פרק יג (ב) וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה, מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי – משבט דן, וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ, וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה, וְלֹא יָלָדָה. (ג) וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֶל הָאִשָּׁה, וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, הִנֵּה נָא אַתְּ עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ עד עכשיו, וְהָרִית עתה, וְיָלַדְתְּ בֵּן. (ד) וְעַתָּה, הִשָּׁמְרִי נָא מדברים הגורמים בדרך הטבע נזק לעובר, ומלבד זה תנהגי כדין הנזירות, וְאַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר, וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טָמֵא – דברים האסורים באכילה על הנזיר. (ה) כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ – לא יעלה על שער ראשו תער לגלחו, כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן, ולכן כבר קודם לידתו צריכה היא להזהר מדברים האסורים על הנזיר, וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים. (ו) ולא ידעה האשה האם זהו מלאך או נביא, וַתָּבֹא הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר, אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלַי, כי מצד זה שבא מלובש בגוף נראה הוא כנביא, וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד, שמצד מראהו הנורא נראה שהוא מלאך, וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי מִזֶּה הוּא – מאיזה מקום בא, וְאֶת שְׁמוֹ לֹא הִגִּיד לִי. (ז) וַיֹּאמֶר לִי, הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וְעַתָּה אַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר, וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טֻמְאָה, כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבֶּטֶן עַד יוֹם מוֹתוֹ [ובאמת סיום הדברים 'עד יום מותו' היה הוספה שהוסיפה האשה, אבל המלאך לא אמר כן, כי ידע שלפני מותו תתחלל נזירותו. ולא אמרה את מה שאמר לה המלאך שהוא יתחיל להושיע את ישראל מיד פלשתים, כיון שבאותו זמן שלטו הפלשתים על ישראל, חששה שיתפרסם הדבר ויהרגו הפלשתים את הילד]. (ח) וַיֶּעְתַּר מָנוֹחַ אֶל ה' וַיֹּאמַר, בִּי אֲדוֹנָי, אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ, ואמר את ההנהגות של האשה קודם הלידה, יָבוֹא נָא עוֹד אֵלֵינוּ, וְיוֹרֵנוּ מַה נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד – גם את ההנהגות של הילד לאחר לידתו. (ט) וַיִּשְׁמַע הָאֱלֹהִים בְּקוֹל מָנוֹחַ, וַיָּבֹא מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים עוֹד אֶל הָאִשָּׁה, וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה, וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ אֵין עִמָּהּ – ולא היה שם בעלה באותו הזמן. (י) וַתְּמַהֵר הָאִשָּׁה, וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאִישָׁהּ, וַתֹּאמֶר אֵלָיו, הִנֵּה נִרְאָה אֵלַי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּא בַיּוֹם אֵלָי. (יא) וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ, כי היא ידעה את מקומו של המלאך, וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ, וַיֹּאמֶר לוֹ מנוח, הַאַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶל הָאִשָּׁה, וַיֹּאמֶר, אָנִי. (יב) וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ, אחרי שהורית לאשה את הנהגתה בזמן עיבורה, עַתָּה יָבֹא דְבָרֶיךָ לומר לנו מַה יִּהְיֶה מִשְׁפַּט הַנַּעַר – איך עליו לנהוג, וּמַעֲשֵׂהוּ – ומה יהיו מעשי גבורתו, כי מאחר ובא לומר להם הנהגות מיוחדות עוד בטרם נולד, בודאי מיועד הוא לפעול דברים גדולים. (יג) וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל מָנוֹחַ, עניני הנזירות של הנער עצמו אינם צריכים נבואה מיוחדת, כי דיני נזירות ידועים לכל יודעי דת ודין, ושליחותי היתה מיוחדת אל האשה, שזו הנהגה מיוחדת ומחודשת, שאף בימי העיבור צריכה היא לנהוג בדיני נזירות, ועל זה נשלחתי אליה, ומִכֹּל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶל הָאִשָּׁה, תִּשָּׁמֵר. (יד) מִכֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל, וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ, וְכָל טֻמְאָה אַל תֹּאכַל, כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתִיהָ תִּשְׁמֹר. (טו) כיון שעדיין לא ידע מנוח אם זהו מלאך או נביא, וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ ה', נַעְצְרָה נָּא אוֹתָךְ לסעודה, אם נביא אתה. וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים לקרבן, אם מלאך אתה. (טז) וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל מָנוֹחַ, אִם תַּעְצְרֵנִי, לֹא אֹכַל בְּלַחְמֶךָ. וְאִם תַּעֲשֶׂה עֹלָה, רק לַה' תַּעֲלֶנָּה, כי אסור להקריב קרבנות למלאכים, והטעם שהציע לו מנוח שישאר אצלם לסעודה, היה כִּי לֹא יָדַע מָנוֹחַ בבירור כִּי מַלְאַךְ ה' הוּא, אלא היה מסופק בדבר. (יז) וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ ה', מִי [-מה] שְׁמֶךָ, וראוי שתאמר לנו את שמך, כִּי יָבֹא דְבָרְךָ וְכִבַּדְנוּךָ – כדי שכאשר תתקיים נבואתך, יתפרסם הדבר, ותתכבד בכך. (יח) וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ ה', לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי, והרי איני נביא אלא מלאך ה', ואיני צריך כבוד ותפארת מבני האדם, וְהוּא – ושמי פֶלִאי, כי שם המלאך משתנה לפי שליחותו, ועתה נשלח לעשות פלאות. (יט) כיון שאמר לו המלאך שיעשה את הקרבן לה', וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת גְּדִי הָעִזִּים וְאֶת הַמִּנְחָה, וַיַּעַל עַל הַצּוּר לַה', וּמַפְלִא לַעֲשׂוֹת – המלאך עשה פלאים, שהוריד אש מהשמים על המזבח לאכול את הקרבן, וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים זאת בעיניהם. (כ) וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַשָּׁמַיְמָה, וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ, וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים, וראיית המלאך בעת הסתלקותו היא דרגה גבוהה יותר, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם אָרְצָה. (כא) וְלֹא יָסַף עוֹד מַלְאַךְ ה' לְהֵרָאֹה אֶל מָנוֹחַ וְאֶל אִשְׁתּוֹ, אָז יָדַע מָנוֹחַ בבירור כִּי מַלְאַךְ ה' הוּא, ולכן לא חזר אליהם עוד. (כב) וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל אִשְׁתּוֹ, מוֹת נָמוּת, כִּי אֱלֹהִים רָאִינוּ. (כג) וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ, לוּ חָפֵץ ה' לַהֲמִיתֵנוּ, לֹא לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה, שהרי קבלת המנחה מבני האדם היא אות לרצון ואהבה מעם ה', ולא לכעס וענישה, וכיון שקיבל ה' את מנחתנו, זו ראיה שאינו חפץ להענישנו, ועוד, שאם היינו עומדים למות, וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת כָּל אֵלֶּה – לא היה עושה לנו את כל הפלאות הללו, כדי להמיתנו, ועוד, וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת – לא היה משמיע לנו בשורה זו שיוולד לנו בן, שמבשורה זו מוכח בודאי שנחיה, ולא נמות. (כד) וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן, וַיִּגְדַּל הַנַּעַר, וַיְבָרְכֵהוּ ה'. (כה) וַתָּחֶל רוּחַ ה' לְפַעֲמוֹ – נחה עליו רוח גבורה מעם ה' מפעם לפעם, בְּמַחֲנֵה דָן, בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל.
