הפרשה בקצרה – אחרי מות, קדושים
עניני פרשת אחרי מות: סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכפורים • איסור שחיטת קדשים מחוץ למקדש • איסור אכילת דם • איסורי עריות •
- סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכפורים: לאחר שמתו נדב ואביהוא בני אהרן על שהקריבו קטורת זרה, ציוה ה' את משה לומר לאהרן הכהן שאף הוא לא יכנס לקדש הקדשים בכל זמן, אלא רק ביום הכפורים ובדרך העבודה שציותה התורה לעשות באותו יום.
הקרבנות הקרבים ביום הכפורים: מלבד שני תמידים הקרבים כבכל יום, ומלבד קרבנות מוסף של יום הכפורים [שהם פר, איל ושבעה כבשים, כולם לעולה], מקריב הכהן הגדול קרבנות מיוחדים ליום הכפורים, הבאים לכפר על עוונותיו ועוונות כל ישראל: א. פר בן בקר לחטאת, הבא מממונו של הכהן הגדול עצמו, לכפר עליו, על בני ביתו, ועל כל הכהנים מהחטא של טומאת מקדש וקדשיו. ב. איל לעולה משל כהן גדול. ג-ד. שני שעירי עיזים הבאים משל ציבור, ועליהם מוטלים גורלות, האחד לה' ומוקרב לחטאת, והשני משולח לעזאזל לאחר שהכהן הגדול מתוודה עליו את עוונות בני ישראל. מדם הפר של הכהן הגדול, ומדם שעיר החטאת של העם, מזה הכהן הגדול על הפרוכת כנגד מקום הארון שמונה פעמים, וכן מזה בתוך קדש הקדשים שמונה פעמים, אחת למעלה ושבע למטה, וכן נותן מדם זה על קרנות מזבח הזהב, ומזה על מזבח זה שבע פעמים [וזו הפעם היחידה בשנה שנותנים דם קרבן חובה על מזבח הזהב]. ואימורי הפר והשעיר מוקטרים על המזבח, ובשרם ועורם נשרפים מחוץ למחנה.
עבודות הקטורת ביום זה: מלבד הקטורת המוקטרת כבכל יום על מזבח הזהב, בבוקר ובין הערביים, מקטיר הכהן הגדול קטורת בקדש הקדשים: נוטל מחתה מלאה גחלים מעל המזבח החיצון, ומלא חופניו קטורת, נכנס עמהם לקדש הקדשים, ושם מניח את המחתה על הארץ ונותן את הקטורת על גבי הגחלים שבתוכה. ובהמשך היום נכנס הכהן הגדול לקדש הקדשים כדי להוציא את הכף של הקטורת ואת המחתה.
בגדי הכהן הגדול ביום הכפורים: בשונה מכל ימות השנה, שכהן גדול עובד רק כשהוא לבוש בשמונת הבגדים המיוחדים לו, המכונים 'בגדי זהב' כיון שבחלק מהם יש חוטי זהב, ביום הכפורים עושה הכהן הגדול את כל העבודות המיוחדות ליום הכפורים כשהוא לבוש בארבעה בגדי לבן, העשויים בוץ, והיינו פשתן. ורק את העבודות הרגילות, כמו תמידים ומוספים, עושה הכהן בבגדי זהב, כבכל ימות השנה.
טבילות וקידוש ידים ורגלים: בכל פעם שהכהן הגדול מתחיל עבודה חדשה, פנימית או חיצונית, הרי הוא מחליף את בגדיו מבגדי לבן לבגדי זהב או להיפך, ועליו לטבול לפני לבישת הבגדים של העבודה הבאה. ולפני כל טבילה ולאחריה מקדש ידיו ורגליו, וכיון שביום זה מחליף הכהן הגדול את בגדיו חמש פעמים, נמצא שיש ביום זה חמש טבילות ועשרה קידושי ידים ורגלים.
עבודת יום הכפורים תֵּעָשֶׂה בכל שנה על ידי הכהן הגדול שנמשח בשמן המשחה, או – לאחר שנגנז שמן המשחה – על ידי הכהן הגדול שהתמנה לתפקידו על ידי לבישת שמונת בגדי כהן גדול.
- איסור שחיטת קדשים בחוץ: נצטוו ישראל שלא להקריב קרבנות מחוץ למשכן או לבית המקדש, ובכלל איסור זה שחיטת הקרבן, זריקת דמו או הקטרת אבריו, ועל כל אחד מהם חייב כרת.
- איסור אכילת דם, ומצוות כיסוי הדם: אסר ה' על ישראל לאכול דם, בין של קרבנות ובין של חולין, והעובר על כך חייב כרת. והשוחט חיה או עוף טהורים חייב לכסות את דמו בעפר.
- איסורי עריות: ציוה ה' על ישראל להתרחק ממעשיהם הרעים של יושבי ארץ מצרים ושל יושבי ארץ כנען, ומנתה התורה את הנשים האסורות על האדם [ועונשם יתבאר בפרשת הבאה, חלקם במיתה בידי אדם וחלקם בכרת]: אשת אביו גם לאחר מיתת אביו, אמו, אחותו מהאב או מהאם, בת בנו, בת בתו, בת אשת אביו, אחות אביו, אחות אמו, אשת אחי אביו, כלתו, אשת אחיו, אשה ובתה או נכדתה, בת בן אשתו, אחות אשתו [אפילו לאחר שגירש את אשתו, כל זמן שהיא חיה], נדה, אשת איש.
עניני פרשת קדושים: אזהרת 'קדושים תהיו' • מורא אב ואם • מתנות עניים • מצוות שונות •
- אזהרת 'קדושים תהיו': הזהיר ה' את ישראל שיהיו קדושים בכך שיפרשו מן העריות ומן העבירות, ובסיום הפרשה הובאו העונשים על איסורי העריות שהובאו בפרשה הקודמת, בחלקם יש עונש מיתה בידי אדם, ובחלקם עונש כרת.
- כיבוד ומורא אב ואם: כל אדם מישראל מצווה להתיירא מאביו ואמו, וציווי זה הוא בין על איש ובין על אשה [והקדימה התורה את מורא האם למורא האב, כיון שבדרך כלל מתיירא האדם מאביו יותר מאמו], אמנם אף על פי כן אם אומר לו אביו לעבור על דברי תורה, אסור לו לשמוע בקולו, שהרי גם האב עצמו חייב בכבוד ה' וקיום מצוותיו. אדם המקלל את אביו או אמו בשם ה', חייב סקילה.
- מתנות עניים: אדם הקוצר את שדהו בארץ ישראל צריך להשאיר בקצה השדה חלק מהתבואה, לעניים. וכן אם בשעת הקציר נופלות מידו שיבולת אחת או שתיים, אסור לו ללוקטם לעצמו, אלא עליו להניחם לעניים. וכן בשעה שאדם בוצר את הענבים שבכרמו, אינו נוטל את הענבים המדולדלות שאינן אשכול שלם, וכן ענבים הנופלים על הארץ בעת הבצירה – עליו להשאירם שם, לעניים.
- אזהרות בעניני עבודה זרה: אסור לעבוד עבודה זרה, ואף אסור לעשות עבודה זרה לאחרים שיעבדום, וכן אסור לאדם לצוות אחרים שיעשו עבורו עבודה זרה. אסור לאדם לתת מילדיו ל'מולך', שזו עבודה זרה שבה מעבירים את הילד בין שתי מדורות אש, והעושה כן מטמא את כנסת ישראל, וחייב סקילה. ואף אם עבד בדרך זו עבודה זרה אחרת, שאין דרכה בכך, חייב סקילה. ואם בני משפחתו יחפו על מעשיו הרעים, ייענשו אף הם, ביסורים.
- מצוות בעניני ממון שבין אדם לחבירו: אסור לגנוב ממון בסתר, אדם שקיבל ממון או חפץ כפקדון מחבירו, לא יכחיש זאת ויטען שהפקדון שלו, ולא ישבע על כך לשקר. אסור לאדם להמנע מלשלם לפועל את דמי שכירותו, ואסור לגזול בגלוי.
- מצוות שבין אדם לחבירו: אסור לקלל אדם משיראל חי, ואפילו הוא חרש ואינו שומע. נצטוינו שלא להכשיל אדם בעיצה שאינה הוגנת לו. לא לספר לשון הרע ורכילות, ולא להתעלם מאדם הנמצא בסכנה, אלא להצילו. לא לשנוא אדם מישראל בלב. להוכיח אדם העובר עבירה, אך לעשות כן באופן שלא יתבייש. לא לנקום באדם שנמנע מלהיטיב עמך, ואף לא לשמור את האיבה על כך בלב, וּמְצֻוֶּה האדם לאהוב כל אדם מישראל כמותו. אסור לצער גר צדק, שהרי כל ישראל היו גרים בארץ מצרים, אלא יש לאדם לאהוב את הגר כמותו. יש לקום לפני תלמיד חכם ולכבדו.
- מצוות בעניני דין ומשפט: הדיין מוזהר שלא לעשות עוול בדין, לא לרחם על העני ולהטות את הדין כנגד העשיר כדי שעל ידי זה יתפרנס העני, ולא לכבד את העשיר והחשוב ולהמנע מלהרשיעו בדין כדי שלא לביישו. כל אדם מצווה לדון את חבירו לכף זכות. אף המודד דברים לצורך מכירתם נחשב כ'דיין' לענין זה, ומוזהר שלא לעשות עוול במדידת קרקע, במשקל הדברים היבשים ובמדידת הדברים הלחים, אלא להשתמש במשקולות ובמאזנים אמיתיים ומדויקים.
- מצוות הנוהגות בגידולי קרקע: הנוטע עץ מאכל אינו רשאי לאכול את פירותיו בשלש השנים הראשונות, ובשנה הרביעית פירותיו קדושים, ויש להעלותם לירושלים ולאוכלם שם בטהרה, ורק פירות השנה החמישית הם חולין גמורים, ומותרים לאכילה בכל מקום ובכל דרך. אסור לזרוע כלאים בשדה, והיינו מיני זרעים שונים יחד.
- מצוות הנוהגות באדם ובגופו: אסור להקיף בגילוח את שיער הראש, אלא יש להשאיר את השיער שב'פאות', בצידי הראש. אסור להשחית בתער וכדומה את שיער הזקן. אסור לשרוט את הגוף בשל מיתת אדם, כדרך האמוריים שמשרטים את בשרם כשמת להם אחד מקרוביהם. אסור לאדם לכתוב על בשרו כתובת קעקע, שאינה נמחקת לעולם.
אסור לאדם לומר דברי ניחוש, כגון, כיון שפיתי נפלה מפי או כיון שצבי הפסיקני בדרך – אחזור לביתי כי לא אצליח, וכן אסור לומר דברים השייכים ל'עונות', זמנים, כגון יום פלוני ראוי לעשיית דבר פלוני או שעה פלונית ראויה לכך [בדברים שאינם שייכים ליום או לשעה בדרך הטבע].
אסור לאדם לנסות לדעת עתידות על ידי העלאה באוב, או על ידי שימוש בעצמות בעל חיים, והעושה דברים אלו מטמא את עצמו, נתעב בעיני ה', וחייב סקילה.
הזהיר ה' את ישראל להיות קדושים ולפרוש מכל העבירות הללו, כפי שה' הפריש את ישראל מכל העמים, ועל ידי שיפרשו מהנהגות העמים ויקיימו את מצוות התורה, יהיו שייכים לה'
