הפרשה בקצרה – בהר בחוקותי

עניני פרשת בהר: מצוות שנת השמיטה •  מצוות שנת היובל  •  דיני מכירת וגאולת בתים בארץ ישראל  •  

• מצוות שנת השמיטה: ציוה ה' שכאשר יכנסו ישראל לארץ ישראל, יעבדו בקרקע שש שנים, ובשנה השביעית ישבתו מעבודות הקרקע, לא יזרעו, לא יזמרו את ענפי האילנות, ואפילו תבואה שגדלה מעצמה או פירות האילן שגדלים מעצמם – יהיו מופקרים לכל, ויהיו הכל רשאים ליטול אותם, בין בעל השדה עצמו ובין שאר בני אדם, ואפילו גויים. ואמנם, אף פירות של הפקר שאוסף האדם לביתו, מותרים באכילה רק כל זמן שאותו מין קיים עדיין בשדות, אך לאחר שכלה אותו מין מהשדות – צריך האדם להוציא מביתו את הפירות ולבערם מביתו.
  כיון שאסרה התורה את עבודת הקרקע בשנה השביעית, הבטיח ה' לישראל שבשנה השישית תצמח תבואה בכמות משולשת, שתספיק גם לשנה השישית עצמה, גם לשנה השביעית, וגם לשנה השמינית עד שתצמח התבואה החדשה.

• מצוות שנת היובל: ציוה ה' לספור שבע שמיטות של שבע שנים, שהם ארבעים ותשע שנים, ולאחריהם – בשנה החמישים – נוהגת שנת היובל [ומכונה 'יובל' על שם תקיעת השופר שנעשית בקרן של איל, המכונה גם 'יובל']. בכניסת השנה מקדשים בית דין את השנה ואומרים 'מקודשת השנה', וביום הכפורים של שנה זו תוקעים בשופרות בכל ארץ ישראל, ותקיעה זו דוחה את השבת, ובתקיעה זו משתחררים כל העבדים העבריים, אף מי שעדיין לא עברו שש שנים ממכירתו, ואף מי שנרצע בסוף שש שנים למכירתו, הכל חוזרים לבתיהם. וכן הקרקעות שנמכרו חוזרות לבעליהם. כמו כן נוהגים בשנה זו כל דיני שנת השמיטה לענין איסור עבודות הקרקע, וחיוב הפקרת הפירות. וכיון שהשנה הארבעים ותשע היא שנת שמיטה, נמצאו שנתיים רצופות האסורות בעבודת הקרקע, ולכן בשנה הארבעים ושמונה תצמיח הקרקע תבואה לארבע שנים, עד לצמיחת התבואה בשנה הראשונה של היובל הבא.

• דיני מכירת וגאולת בתים בארץ ישראל: אין אדם רשאי למכור את שדהו סתם, אלא רק אם הוא דחוק מחמת עוניו, ולימדה תורה דרך ארץ שאף בעוניו לא ימכור אדם את כל שדותיו, אלא ישאיר לעצמו חלק מהן.
  כיון שאמרה תורה שהקרקעות חוזרות למוכרים אותן בשנת היובל, ציותה שכאשר מוכר אדם קרקע לחבירו ימכרנה לפי מחיר מספר התבואות שהיא עתידה להוציא עד שנת היובל הקרובה, שאם יש עוד שנים מועטות ימכרנה בדמים מועטים, ואם יש עוד שנים מרובות ימכרנה בדמים מרובים, ובכך לא יפסיד הקונה ולא יפסיד המוכר. אף לאחר שמכר אדם את שדהו, ועדיין לא הגיעה שנת היובל, אם השיגה ידו – יכול הוא לגאול את הקרקע על ידי שישלם לקונה את דמי הקרקע לפי מספר השנים שנותרו עד היובל, וכן יכול קרובו של המוכר לגאול את הקרקע, ואין הקונה יכול לעכבם ולמונעם מכך, אלא בעל כרחו מקבל הוא את המעות ומחזיר את הקרקע. ואמנם גאולה זו יכולה להיעשות רק לאחר שהיתה הקרקע ביד הקונה לכל הפחות שנתיים. ורק אם לא השיגה ידו של המוכר או של קרובו לגאול את הקרקע, נשארת היא ברשות הקונה עד שנת היובל.
  אדם המוכר בית הנמצא בעיר המוקפת חומה מזמן שהכניס יהושע בן נון את ישראל לארץ, יכול המוכר לגאול את הבית מהקונה רק בתוך השנה הראשונה למכירתה, ואם לא גאלה – נשאר הבית ברשות הקונה, ואינו חוזר למוכר אפילו ביובל.
  אדם המוכר בית הנמצא בעיר שאינה מוקפת חומה, יכול המוכר לגאול את הקרקע מתי שירצה, ואפילו בתוך השנתיים הראשונות למכירתה [בשונה ממוכר שדה, שיכול לגואלה רק לאחר שנתיים], ואם לא גאלה – הרי היא חוזרת אליו ביובל, ללא דמים.
  לוי המוכר שדה או בית שיש לו באחד מארבעים ושמונה ערים שקבלו הלויים בארץ ישראל, יכול לגאול אותם אפילו מיד לאחר מכירתם, ולא רק לאחר שנתיים, ואם לא גאלם – הרי הם חוזרים אליו ביובל. והקונה בערי הלויים בית בעיר המוקפת חומה, יכול לגאול אותו אפילו לאחר שנה ממכירתו, ואם לא גאלו והגיעה שנת היובל – חוזר הבית למוכר.
  ולוי שהקדיש את שדהו, ולא גאלה, ומכרה הגזבר של הקדש לאדם אחר, יכול הלוי לגאול את השדה לעולם [בשונה מישראל המקדיש את שדהו, שלאחר שמכרה הגזבר לאחר – אינה חוזרת לבעליה לעולם, אלא בשנת היובל ניתנת שדה זו לכהנים].

• דיני עבד עברי ועבד כנעני: אדם מישראל או גר צדק שהעני – יש מצוה על כל אדם מישראל להחזיק בו שלא יתמוטט לגמרי, ואפילו אם הוא גר תושב, שרק קיבל על עצמו שלא לעבוד עבודה זרה, יש מצוה להחזיקו. ואסור להלוות לישראל בריבית, ואף שהדבר קשה על האדם – שיתבטלו מעותיו אצל הלוה ללא שירויח מהם, על מנת כן הוציא ה' את ישראל ממצרים, שיקיימו את מצוותיו אפילו כשהם כבדות עליהן.
  אדם מישראל שהעני – יכול למכור את עצמו כעבד, אך אסרה התורה על האדון להשתמש בעבד זה עבודה שיש בה גנאי, שניכר לכל שהוא עבדו, וכגון להוליך את בגדיו לבית המרחץ, או לנעול לו את מנעליו, אלא ישתמש בו לעבודות שרגילים בני אדם להשכיר את עצמם לכך, כגון עבודת קרקע או עבודת אומנות. וכן אין למוכרו בדרך בזיון, להעמידו במקום שדרך למכור עבדים, או להכריז שיש כאן עבד למכירה. וכן אין לתת לו 'עבודת פרך', והיינו עבודה שאין לאדון צורך בה, או עבודה שאין לה זמן מוגדר, כגון שאומר לו שיעדור בשדה עד שיבוא האדון וכדומה. וחייב האדון לפרנס גם את ילדיו של העבד, ויוצא לחירות לאחר שש שנים, או בשנת היובל – אם הגיעה קודם שהסתיימו אותם שש שנים.
  אף שציותה התורה לא להחיות כל נשמה מהאומות שבארץ ישראל, יכול האדם לקנות לו עבדים גויים מהארצות שסביבות ארץ ישראל, ועבדים אלו נחשבים כרכושו של האדם לכל דבר – אינם יוצאים בשש שנים ולא ביובל, ואף מורישם האדם לבניו אחריו, ומותר להשתמש בהם בדרך עבדות ובכל עבודה שהיא, ואסרה התורה להוציאם לחירות.
  אדם מישראל שהעני – יכול למכור את עצמו כעבד אפילו לגוי או לגר תושב, וחייב האדון גם במזונות ילדיו, ואסור להניח לאדון לרדות בו בעבודת פרך. עבד זה אינו יוצא לחירות לאחר שש שנים, אלא בשנת היובל, ומכל מקום ציותה התורה על קרוביו שלא להניחו להטמע בין הגוים עד היובל, אלא לגאול אותו קודם לכן, ומשלם הגואל לגוי שקנאו את דמיו כפי מספר השנים שנשארו לו לעובדו עד שנת היובל, ואף שמדובר בגוי הנמצא תחת שלטון ישראל, אסור לרמות אותו בגאולה זו, אלא יש לתת לו את כל דמיו של העבד, כפי הערך שנשאר לו לפי עבודתו עד שנת היובל.

עניני פרשת בחוקותי: ברכות שנאמרו לישראל בזמן שהם מקיימים את התורה והמצוות  •  קללות שנאמרו בזמן שאין ישראל שומרים את התורה  •  דיני ערכין והקדשות  •  דיני מעשר תבואה ומעשר בהמה

• ברכות שנאמרו לישראל בזמן שהם מקיימים את התורה והמצוות: אמר ה' לישראל שאם יהיו עמלים בלימוד התורה ומקיימים את המצוות, יתברכו בכך שיירדו הגשמים בארץ בזמן הראוי להם, והיינו בלילי שבתות וימים טובים שאין בני אדם מצויים בחוץ, התבואה תהיה מרובה מאד, יהיה שלום בארץ, לא יהיו חיות רעות בארץ ולא יעברו בארצם לוחמים כדי להגיע לארצות אחרות. כאשר ילחמו בגויים יפלו הללו איש בחרב רעהו, ואפילו החלשים שבישראל ירדפו חמשה מהם אחרי מאה, ומאה מהם ירדפו אחרי רבבה. ישרה ה' את שכינתו בישראל על ידי שיתקיים בית המקדש, ויתן להם שכרם בעולם הבא.
• קללות שנאמרו בזמן שאין ישראל שומרים את התורה: אמנם אם לא יעסקו ישראל בתורה, ומתוך כך לא יקיימו את המצוות, ימאסו באחרים המקיימים את המצוות, ישנאו את החכמים, ימנעו אחרים מלקיים מצוות, יכפרו במצוות לומר שלא נצטוו בהם, עד שיגיעו לכפירה בה', יבואו עליהם מחלות קשות, וישלטו האויבים בנכסיהם ובהם. ייחרב בית המקדש, ותהיה בצורת בארץ, ישתלחו בהם חיות השדה, עד אשר יגלו מארצם ויתפזרו בארצות הגויים. אמנם גם באותו זמן הבטיח להם ה' שלא יכלה אותם ולא ימאס בהם, יזכור את ברית האבות, ולא יפר את בריתו איתם.
• דיני ערכין והקדשות: כשם שיכול אדם להקדיש חפץ מסוים להקדש, כך יכול הוא לידור שיתן להקדש 'ערך' של עצמו או של אדם אחר, אמנם באופן זה אין מעריכים את שוויו להמכר כעבד, אלא נותן את הערך כפי שקצבה אותו התורה בפרשה זו. אם הנערך הוא זכר, מבן חודש ועד חמש שנים ערכו חמשה שקלים, מבן חמש ועד בן עשרים ערכו עשרים שקלים, מבן עשרים ועד בן ששים ערכו חמשים שקלים, ומבן ששים ומעלה ערכו חמשה עשר שקלים. ואם העריך נקבה, מבת חודש ועד חמש שנים ערכה שלשה שקלים, מבת חמש ועד בת עשרים ערכה עשרה שקלים, מבת עשרים ועד ששים ערכה שלשים שקלים, ומבת ששים ומעלה ערכה עשרה שקלים. אם המעריך עני ואינו יכול לתת את השווי האמור בפסוקים אלו, מעמידים את הנערך לפני הכהן, והכהן מעריך אותו לפי השגת ידו של הנודר, כפי הסכום שנשאר בידו לאחר שמשאירים לו את הדברים ההכרחיים לחייו.
  המקדיש בהמה טהורה, הרי היא קדושה להקרבת קרבן. ואפילו אם הקדיש רק חלק מהבהמה חלה הקדשתו, ומוכרים את הבהמה כולה לצורך קרבן עולה, ודמיה חולין, מלבד שווי אותו חלק שהקדיש – שניתן לצורך הקרבת קרבן.
  אדם שהקדיש קרבן אינו רשאי להחליפו בבהמה אחרת, ואפילו לא בהמה גרועה בבהמה טובה יותר, ואם עשה כן – גם הקרבן הראשון וגם השני שרצה להמיר בו את הראשון – שניהם קדושים.
  המקדיש בהמה טהורה בעלת מום שאינה ראויה לקרבן [ומחמת כן מכונה בפסוק 'בהמה טמאה'], מעריך הכהן את שווייה, והרוצה לפדותה מן ההקדש נותן את דמיה להקדש ונוטלה, אך אם המקדיש עצמו רוצה לפדותה, עליו להוסיף חומש על הסכום שהעריכה הכהן.
  המקדיש את ביתו, מעריך הכהן את שווי הבית, והרוצה לפדותו נותן דמים אלו להקדש, ונוטלו. אך אם המקדיש עצמו רוצה לפדותו עליו להוסיף חומש.
  המקדיש 'שדה אחוזה', והיינו שדה שירש מאבותיו, הקדשתה היא עד שנת היובל, ואם בינתיים נגאלה על ידי המקדיש עצמו הרי היא נשארת ברשותו, ואם לא נגאלה אלא נשארה ברשות הקדש, או שהגזבר של הקדש מכרה לאדם אחר, בשנת היובל ניתנת השדה לכהנים. וכיון שבכל מקרה השדה נשארת ביד הקדש רק עד שנת היובל, הגואל או קונה אותה נותן כפי ערכה לשנים אלו, וקצבה התורה את ערכה של השדה [בין אם היא טובה ומשובחת ובין אם היא גרועה] לחמישים שקל כסף לארבעים ותשע שנים [והיינו כשהוקדשה מיד בשנה הראשונה של מנין שנות היובל], ואם הוקדשה באמצע שנות היובל נותן את החלק היחסי לפי מספר השנים שנשארו עד היובל, והיינו סלע ופונדיון לכל שנה [והפונדיון הוא אחד מארבעים ושמונה פונדיונים שיש בכל סלע]. ובאופן שהמקדיש גואל אותה – עליו להוסיף חומש, ונשארת השדה ברשותו לעולם. ובאופן שאדם זר קונה אותה, אין המוכר יכול לחזור ולגאול אותה ולהוציאה מידו, אלא היא נשארת ביד הקונה עד שנת היובל, וביובל היא מתחלקת בין הכהנים.
  המקדיש 'שדה מקנה', והיינו שדה שלא ירש מאבותיו אלא קנאה מאחר, כיון שקנינו הוא רק עד שנת היובל ממילא גם ההקדשה חלה עד שנת היובל ולא יותר, ובשנת היובל חוזרת השדה למוכר, כפי שהיתה חוזרת לו אם היתה נשארת ביד הקונה.
  בכור בהמה טהורה, שהוא כבר קדוש לקרבן, אין בעליו יכול לחזור ולהקדישו לשם קרבן אחר.
  המקדיש בהמה טמאה לבדק הבית, ניתן לפדותו לפי הערך שיעריכנו הכהן, ואם המקדיש עצמו פודה אותו – עליו להוסיף חומש, אך אדם אחר שפודה אותו משלם רק את ערכו.
  האומר על חלק או על כל נכסיו שיהיו 'חרם', הרי הם ניתנים לכהנים, ואינו יכול לגאול או לפדות אותם.

• דיני מעשר תבואה ומעשר בהמה: בשנים א' ב' ד' ה' של שמיטה מפריש האדם מתבואתו ופירותיו 'מעשר שני', ועליו להעלותו לירושלים ולאוכלו שם בקדושה, ואם רוצה לפדותו עליו להוסיף חומש, ומעלה את הדמים לירושלים, ושם קונה בהם מאכלים ואוכלם בקדושה.
  בכל שנה צריך האדם לעשר את הבהמות הטהורות שנולדו ברשותו, באופן שמעביר את כולם דרך פתח צר ומונה אותם, והעשירי שבכל מנין הוא קודש, ומקריבים אותו בבית המקדש, נותנים את דמו על המזבח ומקטירים את אמוריו, והבשר שייך לבעלים, ואין לכהנים חלק בו. ובשעת המעשר אין לבעלים לברור שיצא העשירי טוב או רע, תם או בעל מום, אלא כל היוצא נהיה קודש, ואם הוא בעל מום שאינו ראוי להקרבה – הרי הוא אסור בגיזה ועבודה, ומותר לאוכלו בכל מקום בקדושת מעשר. ואסור להחליף את הבהמה העשירית בבהמה אחרת, לא רע בטוב ולא טוב ברע, ואם עושה כן – שניהם קדושים.