הפרשה בקצרה – וישב

עניני הפרשה: אהבת יעקב ליוסף ושנאת אחיו  •  חלומות יוסף  •  מכירת יוסף  •  יהודה ותמר  •  יוסף בבית פוטיפר  •  יוסף בבית האסורים  •  חלומות שר המשקים ושר האופים  •  

• אהבת יעקב ליוסף ושנאת אחיו: לאחר שבסוף הפרשה הקודמת נכתבו תולדות עשיו וישובם בדרך קצרה, מאריך הכתוב בפרשה זו בהתיישבות יעקב ותולדותיו בארוכה, וכדי להגיע לסיפור ירידתם למצרים פתח הכתוב בענינו של יוסף. בזמן שהיה יוסף בן שבע עשרה שנה היה מקרב את בני בלהה וזלפה, לעומת אחיו בני לאה שהיו מבזים אותם ומזלזלים בהם וקוראים להם 'עבדים', וכל דבר רע שהיה יוסף רואה בבני לאה היה מספר לאביו. ויעקב אהב את יוסף יותר מכל בניו, כיון שנולד לעת זקנותו, היה דומה לו, ולימד אתו את כל תורתו שלמד אצל שם ועבר, ועשה לו כתונת פסים, שהוא בגד יקר ומשובח. ומתוך כך שנאו אותו אחיו, ולא נהגו 'אחד בפה ואחד בלב' להסתיר את שנאתם, אלא שנאוהו בגלוי ולא יכלו לדבר עמו לשלום.

• חלומות יוסף: באותו זמן חלם יוסף שהוא וכל אחיו נמצאים בשדה ואוגדים תבואה לאלומות, ואלומתו של יוסף נזקפה ונשארה עומדת, וכל האלומות של האחים משתחוות לאלומתו. סיפר זאת יוסף לאחיו, והם הבינו מכך שבכוונתו למלוך עליהם עד שיצטרכו להשתחוות לו, והוסיפו לשנוא אותו על חלומו ועל כך שהיה מספר עליהם דברים רעים ליעקב אביהם. לאחר זמן חלם יוסף חלום נוסף, ובו השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לו, והיה בכך רמז לאביו ואמו ואחד עשר אחיו שישתחוו לו, ואף שאמו כבר מתה, רמז הירח לבלהה שגידלה אותו כבן. סיפר זאת יוסף לאחיו, ולאחר מכן סיפר זאת לאביו בפני אחיו, ואמנם יעקב הבין שהחלום אמיתי ועתיד להתקיים, אך לא רצה שאחיו יקנאו בו וישנאו אותו מחמת החלום, ולכן כלפי חוץ גער ביוסף ואמר לו שלא יתכן שיתקיים החלום, שהרי כבר מתה רחל אמו, וכשם שחלק זה אינו יכול להתקיים כך כל החלום לא עתיד להתקיים, אמנם כיון שהבין יעקב שהחלום אמיתי, היה ממתין ומצפה מתי יתקיים הדבר.
• מכירת יוסף: באחד הימים שהיו אחי יוסף רועים את צאן יעקב בשכם, ביקש יעקב לשלוח את יוסף לראות את שלום אחיו, ואף על פי שידע יוסף שהם שונאים אותו לא נמנע מלקיים את ציווי אביו והלך לחפשם בשכם, ולא מצאם. ובהיותו תועה בשדה פגשו איש, הוא המלאך גבריאל, ואמר לו שהלכו אחיו למקום ששמו דותן, והלך יוסף לבקשם שם. כשהתקרב יוסף לדותן ראוהו האחים והתמלאו נכלים וערמומיות להמית את יוסף, ודיברו ביניהם להורגו ולהשליכו לאחד הבורות, ויאמרו ליעקב שנטרף על ידי חיות רעות, אמנם כבר באותו זמן אמרה רוח הקודש 'ונראה מה יהיו חלומותיו', כלומר, נראה דבר מי יקום, דבר ה' או דברי האחים. אמנם ראובן ידע שאם אכן יעשו כן יאשימו אותו בהיותו הבכור והגדול שבשבטים, ולכן אמר להם שאין ראוי להמיתו בידים ולשפוך את דמו, אלא הציע להם שישליכו אותו לאחד הבורות שבמדבר, וחשב ראובן בלבו שלאחר מכן יבוא ויציל אותו מהבור וישיב אותו ליעקב אביו. כאשר הגיע יוסף למקום האחים הפשיטוהו מכתונת הפסים שעשה לו אביו, והשליכו אותו לבור ריק ממים, שיש בו נחשים ועקרבים, ולאחר מכן ישבו לאכול לחם, וראובן הלך לבית יעקב כיון שאותו יום היה זמנו לשמש את אביו, וחשב לחזור לאחר מכן ולהציל את יוסף. באותו זמן עברה במקום שיירת ישמעאלים עם גמלים הנושאים מיני בשמים, בדרכם מגלעד למצרים. אמר יהודה לאחיו מה נרויח בכך שנגרום למיתתו של יוסף ונעלים זאת, הרי אחינו הוא, ולכן מוטב שנמכור אותו לישמעאלים. קיבלו האחים את דעתו ומכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף [ואף שבדרך כלל נושאים הישמעאלים עיטרן ונפט וכדומה, דברים שריחם רע, זימן ה' שאותם ישמעאלים ישאו מיני בשמים, כדי שלא יזיק הריח הרע ליוסף הצדיק], אותם ישמעאלים מכרו את יוסף למדינים, והם מכרו אותו למצרים, לפוטיפר שהיה השר הממונה על שוחטי הבהמות של מלך מצרים. בינתיים חזר ראובן אל הבור שהיה בו יוסף, וכשראה שאיננו שם קרע את בגדיו מרוב צער, וחזר אל אחיו ואמר להם שהוא חושש מצערו של יעקב אביהם. לקחו האחים את כתונת הפסים של יוסף וטבלוה בדם של שעיר עיזים, שדמו דומה לדם האדם, ושלחו אותה ליעקב לשואלו האם מכיר הוא את הכתונת, וכשראה זאת יעקב והכיר שכתונת יוסף היא קרע את בגדיו והתאבל על בנו עשרים ושתים שנה, ואף על פי שניסו בניו ובנותיו לנחמו לא הסכים לקבל תנחומים, כיון שרק על המת גזר ה' שישתכח מהלב ויקבלו עליו תנחומים, ולא על אדם חי, והיה יעקב סבור שעד יום מותו יתאבל על בנו. כיון שלא גילה ה' ליעקב שבנו עדיין חי, אף יצחק אביו לא גילה לו זאת, אף שהיה הדבר ידוע לו ברוח הקודש, ולכן לא התאבל עמו יצחק על יוסף, אך היה בוכה עמו על צערו.

• יהודה ותמר: כאשר ראו האחים את גודל צערו ואבלו של יעקב אביהם, התחרטו על מעשיהם והאשימו את יהודה שיעץ להם למוכרו ואמרו לו שאם היה אומר להם להחזיר את יוסף לאביו היו שומעים לו, ומחמת כן הורידו האחים את יהודה מגדולתו. התרחק יהודה מאחיו ונעשה שותף לאיש עדולמי ששמו חירה, ונשא לאשה את בתו של סוחר שהיה באותו מקום, ושמו שׁוּעַ. אותה אשה ילדה ליהודה שלשה בנים, עֵר, אוֹנָן ושֵׁלָה. השיא יהודה את ער בכורו לאשה ששמה תמר, אך כיון שהיתה הנהגתו רעה בעיני ה', מת כעונש בידי שמים. השיא יהודה את תמר לבנו השני, אונן, כדי שבניו ייקראו על שם אחיו המת, אך אונן לא רצה בכך ונהג באופן שלא תתעבר תמר, והמית ה' גם אותו. ואף שהיה מן הראוי שישיא יהודה את בנו השלישי, שלה, לתמר כלתו, לא רצה בכך מחשש שימות גם הוא, ולכן דחאה ואמר לה ששלה עדיין קטן ואינו ראוי לנישואין, ועליה להמתין בבית אביה עד שיגדל, ועשתה כן תמר, אך באמת לא היתה דעתו של יהודה להשיאה לשלה בנו. באותו זמן מתה אשת יהודה [בתו של הסוחר הכנעני ששמו שוע], ולאחר שהתנחם עליה יהודה עלה יחד עם רעהו חירה העדולמי למקום ששמו תמנה כדי להשגיח על גוזזי צאנו. כיון שרצתה תמר שיהיו לה בנים ממשפחת יהודה, וראתה שגם לאחר שגדל שלה והיה ראוי לנישואין לא השיאם יהודה, הלכה לפרשת הדרכים בדרך לתמנה, כיסתה את פניה כדי שלא יכירנה יהודה, והיה יהודה סבור שהיא מופקרת לעוברים ושבים, נטה אליה ואמר לה שתזמין עצמה עבורו, ותמורת זאת ישלח לה לאחר זמן גדי עיזים מצאנו. תבעה ממנו תמר משכון ונתן לה את טבעת החותם שלו, בגדו שהוא מתכסה בו, ומקלו אשר בידו. לאחר מכן הלכה תמר מאותו מקום והחליפה את בגדיה, וכאשר שלח יהודה את גדי העיזים עם רעהו חירה לא מצאה שם, ואף אנשי המקום לא ידעו על כך דבר, ונשאר הערבון בידה. לאחר שלשה חודשים כשהוכר שהיא מעוברת היה יהודה סבור שלא המתינה כראוי לכך שישיאוה לשילה ונישאה לאחר, ומחמת כן גזר את דינה לשריפה. לא רצתה תמר לבייש את יהודה ברבים, ולכן שלחה לו את הערבון שנתן לה, ומתוך כך הבין למפרע שהיא היתה האשה שפגש בדרך, והודה שנהגה כדין כיון שהוא מנע ממנה את הנישואין לשלה בנו. כאשר הגיע זמנה של תמר ללדת – ילדה תאומים, ששניהם צדיקים, הוציא הראשון את ידו והמיילדת קשרה על ידו חוט אדום כדי שיכירו שהוא נולד ראשון, אך החזיר את ידו ואחיו יצא תחילה, וקראו שמו 'פרץ' על שם זה שפרץ והתחזק לצאת ראשון, ולאחר מכן יצא האח שעל ידו קשור החוט האדום, וקראו שמו 'זרח' על שם זריחת מראה אדמומית החוט שעל ידו.

• יוסף בבית פוטיפר: בהיות יוסף בביתו של פוטיפר שר הטבחים של פרעה מלך מצרים, היה ה' עם יוסף והצליחו בכל מעשיו, וכשראה אדונו של יוסף ששם ה' שגור תמיד בפיו של יוסף וה' מצליח את דרכו בכל מעשיו, הפקידו על ביתו ועל כל מה שבידו, ומאותו זמן בירך ה' את בית פוטיפר בזכות יוסף, והיתה ברכת ה' בכל מה שהיה לו, בבית ובשדה, ולא היה פוטיפר יודע מאומה מכל מה שנעשה בכל רכושו, אלא היה הכל בשליטתו של יוסף. כיון שראה יוסף את עצמו מושל בביתו של שר הטבחים, היה אוכל ושותה ומסלסל בשערו, והיה יפה תואר ויפה מראה, ונענש על כך שבזמן שאביו מתאבל עליו הוא מסלסל בשערו, והתגרתה בו אשת פוטיפר אדוניו ונסתה לפתותו לדבר עבירה, אמנם יוסף מיאן לשמוע לה, ואף הסביר לה את גודל הרעה שיש בדבר, שזהו איסור אפילו לבני נח, כיון שהצטוו על העריות, ואף שדיברה אליו יום יום מיאן לשמוע לדבריה. אך כאשר הגיע יום חג של עבודה זרה שבו הלכו כל בני הבית לבית המיוחד לעבודה זרה, אמרה להם אשת פוטיפר שהיא חולה ואינה יכולה ללכת, וכאשר הגיע יוסף לבית אדונו לעשות מלאכתו – תפשה אותו בחוזק בבגדו כדי להכריחו לעשות כדבריה, אך יוסף הניח את בגדו בידה וברח החוצה. קראה אשת פוטיפר לאנשי ביתה והעלילה על יוסף שהוא זה שפיתה אותה לדבר עבירה, וברח רק כאשר הרימה את קולה, וטענה שמתוך כך נשאר בגדו בידה. וכאשר סיפרה את דבריה לפוטיפר כעס על יוסף והכניסו לבית הסוהר.

• יוסף בבית האסורים: גם כשהיה יוסף בבית האסורים נתן ה' את חינו בעיני כל רואיו ובעיני שר בית הסוהר, ונתן בידו את כל האסורים שם, שייעשה הכל על פי ציוויו של יוסף, עד שלא היה השר משגיח כלל בעניני בית הסוהר, אלא יוסף לבדו עשה הכל, וה' הצליח בידו בכל מה שעשה. לאחר שאשת פוטיפר הרגילה את כולם לדבר רעות על יוסף, רצה ה' להסיח את דעת האנשים מענין זה, וחטאו שר המשרים ושר האופים של פרעה מלך מצרים, שר המשקים הגיש לפרעה כוס יין שהיה בה זבוב, ושר האופים הביא לו פת שהיה בה אבן קטנה, ונתנם פרעה בבית האסורים יחד עם יוסף, והיה יוסף ממונה לשרתם.

• חלומות שר המשקים ושר האופים: לאחר שנה שהיו שר המשקים ושר האופים בבית הסוהר, חלמו שניהם חלומות בלילה אחד, חלומות הדומים ורומזים בתוכם את פתרונם, ומתוך שלא ידעו ולא הבינו את פתרון החלומות היו שניהם זועפים בבוקר. כשראה זאת יוסף שאלם מדוע פניהם רעים, וכשהשיבו לו שזהו מחמת החלומות, הציע להם יוסף שיספרו לו את החלומות והוא יפתור להם אותם. סיפר שר המשקים ליוסף שחלם והנה גפן לפניו, ובגפן שלשה ענפים, זמורות ארוכות, ומהענפים פורחים פרחים, מהם יוצאים ניצנים, לאחר מכן יצאו ענבים קטנים וגדלו והבשילו כראוי, ולקח בחלומו את הענבים סחטם לתוך כוסו של פרעה שהיתה בידו והכיש את היין לפרעה. פתר לו יוסף, ששלשת הענפים מרמזים על שלשה ימים, שלאחריהם ימנה פרעה אותך במנין עבדיו, וישיב אותך לתפקידך הראשון. והוסיף יוסף וביקש משר המשקים שכאשר יקרה כדבריו – יזכרנו ויזכיר אותו לפני פרעה שיוציאנו מבית הסוהר, כי נגנב מארץ העברים, וגם בהיותו במצרים לא עשה כל רע שמחמתו יהיה ראוי להושיבו בבית הסוהר. כשראה שר האופים שיוסף פתר את חלום חבירו לטובה, סיפר גם הוא ליוסף את חלומו, שמונחים על ראשו שלשה סלי נצרים קלועים העשויים חורים חורים, ובסל העליון יש את כל מאכלי פרעה האפויים, והעוף אוכל את המאכלים הללו מהסל שמעל ראשו. פתר לו יוסף ששלשת הסלים מרמזים על שלשה ימים, שלאחריהם יחתוך פרעה את ראשו ויתלה אותו על עץ, והעופות יאכלו את בשרו. לאחר שלשה ימים היה יום הולדת לפרעה מלך מצרים, ועשה משתה לכל עבדיו, ובאותו זמן התקיימו פתרונותיהם של יוסף, כי מנה במנין עבדיו גם את השרים שבבית הסוהר, והשיב פרעה את שר המשקים לתפקידו הראשון, ואת שר האופים תלה על עץ. אמנם שר המשקים לא זכר את יוסף ולא הזכירו לפני פרעה באותו יום, וגם לאחר זמן שכחו לגמרי.