הפרשה בקצרה – מטות מסעי
פרשת מטות
עניני הפרשה: פרשת הפרת נדרים • מלחמת מדין • הגעלת והטבלת כלים • הנחלת עבר הירדן לבני גד וראובן
- פרשת הפרת נדרים: אדם הנודר נדר, לאסור על עצמו דבר שמותר לו, כגון שלא יאכל מאכל מסוים, חייב לקיים את דבריו ואסור לו לחללם, אמנם נרמז בפרשה שחכם יכול להתיר לו את הנדר, על ידי שמוצא 'פתח', שאילו היה הנודר יודע דבר מסוים שנודע לו אחרי שנדר, לא היה נודר.
נערה, מגיל שתים עשרה שנה ועד שתהיה בת שתים עשרה וששה חודשים, אביה יכול להפר את נדריה אף ללא פתח כלל, אלא על ידי שאומר שאינו רוצה שיתקיים נדרה, ובתנאי שאמר כן באותו יום ששמע את נדרה [אם שמע בתחילת הלילה, מפר כל הלילה והיום שאחריו, ואם שמע ביום, אפילו סמוך לסופו, מפר רק עד סוף היום], ובתנאי שלא אמר תחילה שהוא מתרצה בקיום נדרה, שאז אינו יכול לחזור ולהפר אפילו באותו יום. ובדומה לכך אשה נשואה שנדרה נדר [מלבד שיכול חכם להתירה לה] יכול בעלה להפר לה את נדרה אף ללא פתח כלל, רק ביום ששמע את הנדר, רק אם לא קיים את נדרה, ובלבד שיהא זה נדר שיש בו עבורה עינוי נפש.
אשה שקיים בעלה את נדרה בלא ידיעתה, ואחר כך הפר אותו בפניה, ומתוך שסברה שהנדר מופר עברה עליו, אינה נענשת, אך בעלה נענש במקומה, כמו כל הגורם תקלה לחבירו, שהוא נענש במקומו.
- מלחמת מדין: ציוה ה' על משה לנקום במדיינים את נקמת ישראל, על כך שהחטיאו אותם בשיטים ובעבודה זרה של בעל פעור. במלחמה זו לקחו אלף אנשים מכל שבט, ואפילו משבט לוי. ואף שאמר ה' למשה שלאחר מלחמה זו ימות – לא התעצל משה אלא עשה זאת בשמחה ובזריזות, אך ישראל לא הסכימו לצאת למלחמה זו כדי שלא לגרום בכך למיתת משה, עד שנמסרו בעל כרחם כציווי ה', ובראשם יצא פנחס בן אלעזר הכהן, כיון שהוא התחיל במצוה זו בהורגו את כזבי בת צור, ואיתם ארון הברית, והציץ של הכהן הגדול, שאיתו היו מבטלים את הכשפים של מלכי מדין, שהיו פורחים באויר, ועל ידי הציץ היו מפילים אותם לארץ והורגים אותם. באותו זמן בא בלעם בן בעור למדין כדי ליטול שכרו מהמדינים על כך שעל ידי עצתו להחטיא את ישראל נפלו מהם במגיפה עשרים וארבעה אלף איש, ויצא בלעם לקראת ישראל וניסה לפתותם שלא יילחמו במדין, כי בודאי לא ינצחום על ידי שנים עשר אלף איש, ובני ישראל הרגוהו בחרב. בני ישראל עשו כציווי ה' והרגו כל זכר במדין ואת חמשת מלכיהם, ושבו את הנשים, את הטף, ואת כל בהמותיהם וממונם. אמנם כשהתקרבו למחנה ישראל יצאו לקראתם משה רבינו ואלעזר הכהן, וכעס משה על שרי האלפים והמאות שהיו במלחמה על כך שהחיו את הנשים, שהרי הן אלו שהכשילו את ישראל בשיטים וגרמו למגיפה, ובגללן נצטוו ישראל לנקום במדין, ולכן ציוה עליהם משה להרוג את כל הנשים, ולהשאיר רק את הקטנות שאינן בנות שלש שנים.
- הגעלת והטבלת כלים: כיון שהביאו ישראל משלל מדין כלים רבים שבישלו בהם הגויים דברי מאכל אסורים, נצטוו כאן בהלכות הגעלת והטבלת כלים. כל הכלים העשויים ממתכת טעונים הטבלה במקוה של ארבעים סאה, ובנוסף לכך כלים שדרך שימושם הוא באש ממש, כמו שיפודי מתכת, יש להעבירם באש כדי להוציא מהם את טעם האיסור הבלוע בהם. וכלים שמשתמשים בהם במים רותחים, יש להכניסם למים רותחים.
- חלוקת שלל מדין: במלחמה זו נטלו ישראל ממדין שלל רב, וציוה ה' על משה כיצד לחלק את השלל. תחילה חילקו את כל השלל לשני חלקים, חצי השלל ניתן לאנשי הצבא, וחציו ניתן לכל העדה. ומהחלק של אנשי הצבא נטלו אחד מחמש מאות (0.2%) מהשבויים ומהבהמות, ונתנוהו תרומה לה', שציוה לתת שלל זה לאלעזר הכהן, ומהחלק של כל העדה נטלו אחד מחמישים (2%) ונתנו תרומת ה' ללויים.
השלל כולו היה 675,000 צאן, 72,000 בקר, 61,000 חמורים, 32,000 נפש אדם [מהנשים הקטנות שנשארו בחיים]. חלקם של אנשי הצבא היה 337,500 צאן, 36,000 בקר, 30,500 חמורים, 16,000 נפש אדם,
והפרישו מהם לה' 675 צאן, 72 בקר, 61 חמורים, 32 נפש אדם, וניתנו לאלעזר הכהן. חלקם של כל העדה היה שוה לחלק אנשי הצבא, והפרישו לה' 6,750 צאן, 720 בקר, 610 חמורים, 320 נפש אדם, וניתנו ללויים.
בנוסף לכך, אנשי המלחמה התנדבו מעצמם לתת זהב תרומה מהשלל שנפל בידם, כדי לכפר על הרהורי עבירה שהיו להם במלחמה, ונתנו לשם ה' תכשיטי זהב במשקל 16,750 שקלי זהב, שהובאו לאהל מועד.
- הנחלת עבר הירדן לבני גד וראובן: כאשר היו ישראל סמוכים לכניסתם לארץ, וכבר כבשו את ארץ סיחון ועוג, ביקשו בני שבט ראובן ובני שבט גד ממשה רבינו שיתן להם את אותן הארצות לנחלה במקום חלקם בארץ ישראל, כיון שהיו אלו ארצות מקנה, ולשבטים אלו היה מקנה רב ועצום מאד. כיון שרצו שבטי גד וראובן לקבל מיד את חלקם ולא לעבור כלל את הירדן, הוכיח אותם משה רבינו על כוונה רעה זו הדומה לחטא המרגלים, שגם אז סירבו ישראל להכנס לארץ ומחמת כן נשארו ארבעים שנה במדבר. ו בני גד ובני ראובן תיקנו את דבריהם ואמרו למשה שהם יבנו כעת גדרות צאן וערים למשפחותיהם, ולאחר מכן יעברו חלוצים בראש כל הלוחמים לארץ ישראל, ורק לאחר שיכבשו את כל הארץ וינחלוה כל ישראל, ישובו לעבר הירדן. כששמע זאת משה רבינו קיבל את בקשתם, ואף ציוה על כך את יהושע בן נון ואלעזר הכהן, שאם יקיימו בני גד ובני ראובן את דבריהם וייחלצו חושים למלחמה בארץ ישראל, יקבלו את עבר הירדן כבקשתם, אך אם לא יקיימו את התנאי, יקבלו חלק בארץ ישראל ככל השבטים. ובאותו זמן נוספו לנחלה זו גם חצי שבט מנשה, שקיבלו גם הם את חלקם בעבר הירדן עם שבטי גד וראובן.
פרשת מסעי
עניני הפרשה: מסעות בני ישראל במדבר • גבולות ארץ ישראל • מצוות נתינת ערים ללויים • דיני ערי המקלט לרוצח בשגגה • ציווי נישואי בנות צלפחד
- מסעות בני ישראל במדבר: כאשר התקרב זמן כניסתם של ישראל לארץ ישראל, ציוה ה' על משה לכתוב את ארבעים ושתים המסעות שהיו להם, ובכך רמז להם, כי אף שנגזרה עליהם הגזירה להיות מטולטלים במדבר שלשים ושמונה שנה [כי הגזירה היתה בשנה השניה לצאתם ממצרים], לא נסעו מחמת גזירה זו אלא עשרים מסעות בכל אותן שנים, וארבעה עשר מסעות היו קודם אותה גזירה, ושמונה מסעות לאחריה.
- גבולות ארץ ישראל: כיון שמצוות רבות נוהגות רק בארץ ישראל, נכתבו בפסוקים גבולות הארץ במדוייק. בצד דרום: בקצה המזרחי דרומי ים המלח, ומשם לכיוון מערב דרום – מעלה עקרבים, צין, קדש ברנע, חצר אדר, עצמון, עד הים הגדול שבצד מערב. בצד מערב: הים הגדול, וכולל בתוכו את האיים הקטנים שמול חופי ארץ ישראל. בצד צפון: מהר ההר שבקצה הצפוני מערבי בתוך הים הגדול, ומשם לכיוון מזרח – לבא חמת, צדד, זפרון, ועד חצר עינן
שבקצה הצפוני מזרחי. בצד מזרח: שְׁפָם, ריבלה, ים כנרת, הירדן, ועד ים המלח שבקצה המזרחי דרומי. כל הארץ שבגבולות אלו ניתנה לתשעה וחצי השבטים, ואילו שבט גד ושבט ראובן וחצי שבט מנשה נטלו את חלקם בעבר הירדן המזרחי.
ציוה ה' שהנחלת הארץ תהיה על ידי אלעזר הכהן, יהושע בן נון, ונשיאי המטות כפי שנמנו בשמותיהם בפסוקים, וכל אחד מהנשיאים חילק את הארץ למשפחות שבטו באופן שיגיע לכל אחד ואחד חלק הגון.
- מצוות נתינת ערים ללויים: כיון שבני שבט לוי לא קיבלו חלק בארץ ישראל לזריעה ונטיעה וכדומה, אך היו צריכים ערים כדי לגור בהם, ציוה ה' שכל אחד מהשבטים יפריש ערים מחלקו עבור הלויים, ונתינת הערים תהיה לפי החלק שקיבל כל שבט, מי שקיבל חלק גדול יותר הפריש ערים רבות יותר, עד שיהיו יחד ארבעים ושתים ערים, ובנוסף לששת ערי המקלט שגרים בהם הלויים, יהיו להם ארבעים
ושמונה ערים. סביב לכל עיר היה אלף אמה של מגרשים ריקים לנוי העיר, ובהם אסור לנטוע עצים או לבנות בתים, וסביב למגרשים אלו אלף אמה נוספים לבהמות הלויים ולשאר צרכיהם.
- דיני ערי המקלט לרוצח בשגגה: ציוה ה' שיפרישו בארץ ישראל שלש ערי מקלט, מלבד שלש הערים שכבר הפריש משה בעבר הירדן, ושש ערים אלו יהיו ערי מקלט לרוצח בשגגה, כי לאחר הרציחה רשאי גואל הדם, והוא קרובו של הנרצח, להרוג את הרוצח, ורק על ידי שנמלט לעיר המקלט נאסר על גואל הדם להורגו. על הרוצח בשגגה להשאר שם עד שימות הכהן הגדול, ואם יצא קודם לכן רשאי גואל הדם להורגו. ואסרה התורה ליטול מהרוצח בשגגה כופר ממון כדי לפוטרו מעונש גלותו.
אמנם הרוצח במזיד אינו ניצל בערי המקלט, אלא מוציאים אותו משם והורגים אותו בבית דין, ואסור ליטול ממנו כופר ממון כדי לפוטרו ממיתה.
• ציווי נישואי בנות צלפחד: כפי שהתבאר, בנות צלפחד שהיו משבט מנשה בן יוסף ירשו את אביהן כיון שלא היו לו בנים, וראשי שבט מנשה חששו שתינשאנה לאנשים משבטים אחרים, וכתוצאה מכך יעברו הקרקעות שירשו בנות צלפחד משבט מנשה לחלקם של שבטים אחרים, כי הבנים שיוולדו להן יירשו אותם, והם מתייחסים לשבט אביהם. ואמר ה' למשה שאכן זו טענה נכונה, ולכן נצטוו בנות צלפחד להינשא לאנשים משבט מנשה בלבד, וכך לא תעבור נחלתם לשבטים אחרים, וכך עשו בנות צלפחד, ונישאו לבני דודיהן, ובכך נשארה הנחלה בשבט מנשה [אמנם ציווי זה היה רק באותו דור של יורשי הארץ, ואילו בדורות הבאים הותר גם לאשה יורשת נחלה להינשא למי שתרצה, גם מבני שבטים אחרים].
