עניני הפרשה: הקטרת אימורי הקרבנות • דיני הקטרת המנחה • מנחת חינוך של כהנים • תורת קרבן החטאת • תורת קרבן האשם • דיני קרבן תודה • דיני נדרים ונדבות • איסור אכילת חלב ודם • תורת קרבן שלמים • מינוי אהרן ובניו לכהונה •
- הקטרת אימורי הקרבנות: אף על פי שהקרבת הקרבנות עצמם, והיינו שחיטתם וזריקת דמם צריכה להיעשות דוקא ביום, אך הקטר החלבים והאימורים [-האיברים הפנימיים הקרבים על המזבח] נעשה כל הלילה. קרבן תמיד של שחר קודם לכל הקרבנות ואסור להקריב קרבן אחר לפניו, וקרבן תמיד של בין הערביים מוקרב לאחר כל הקרבנות, ואין מקריבים קרבן אחר אחריו [מלבד קרבן פסח].
- תרומת הדשן: בבוקר נוטל הכהן מחתה וממלא אותה מהגחלים של הקרבנות שנשרפו על גבי המזבח, ואת אותם גחלים מניח על הארץ סמוך למזבח, בצד מזרח של הכבש, ודבר זה הוא חובה בכל יום. ומלבד זאת, כאשר יש דשן רב על המזבח מאותם קרבנות שנשרפו ואין מקום לעצי המערכה להקטרת קרבנות נוספים, מוציא הכהן את הדשן אל מחוץ למחנה למקום טהור, ומלאכה זו, כיון שעשוי הכהן להתלכלך מהדשן הרב שהוא מוציא, נעשית בבגדים פחותים בחשיבותם מהבגדים שמשמש בהם הכהן תמיד בבית המקדש. האש להדלקת המנורה בכל יום נלקחת מהאש שעל גבי מזבח העולה, ואסור לכבות אש הדולקת על גבי המזבח.
- דיני הקטרת המנחה: בפרשת ויקרא התבארו מיני המנחות השונות זו מזו בדרך הכנתן, אמנם כל המנחות שוות בכך שיש לתת עליהם שמן ולבונה, ומגיש אותה הכהן לקרן מערבית דרומית של מזבח החיצון, קומץ מהסולת והשמן יחד ומקטיר את אותו קומץ על המזבח, וכן מלקט את כל הלבונה שעל המנחה, ומקטירה. את שארית המנחה אוכלים הכהנים בחצר אהל מועד, ואף בעלי מומים, ואסור לאפות את המנחה חמץ.
- מנחת חינוך של כהנים: כל כהן שמתחיל לעבוד בבית המקדש מקריב מנחה מיוחדת הנקראת 'מנחת חינוך', ונעשית על מחבת בשמן, 'מורבכת', כלומר חלוטה במים רותחים, ואחר חליטתה נאפית בתנור, ולאחר מכן מטוגנת במחבת, ופותת את המנחה לפתיתים. וכהן גדול צריך להביא מנחה כזו בכל יום ויום. כל מנחה שמביא כהן [בין מנחת חינוך בין שאר מנחות] אינה נאכלת כלל לכהנים, אלא הכל מוקטר על גבי המזבח.
- תורת קרבן החטאת: קרבן חטאת הוא קדשי קדשים, נשחט בצפון המזבח, והכהן המקריב אותה אוכל את חלקו בחצר אהל מועד, ואסור להוציא שום חלק מקרבן החטאת מחצר אהל מועד, ולכן אם מאכל כל שהוא נגע בחטאת הרי גם הוא נאכל רק בחצר אהל מועד, ואם הוזה מדמה על בגד יש לכבסו בתוך חצר אהל מועד. כלי חרס שבושל בו בשר החטאת הרי הוא בולע את טעמו, ולאחר שעבר זמן אכילת החטאת נעשית הבליעה 'נותר' האסור באכילה, ויש לשבור את הכלי בחצר אהל מועד. ואם בושל בכלי מתכת, יש להגעילו ולשוטפו במים.
- תורת קרבן האשם: קרבן אשם הוא קדשי קדשים, נשחט בצפון המזבח, ודמו נזרק בשני זויות המזבח, כאשר כל זריקה נותנת את הדם על שנים מכתלי המזבח, ונמצא שדמו מגיע לארבעת צדדי המזבח. מקטירים ממנו את כל החלב, האליה, הכליות ויותרת הכבד, והבשר נאכל בחצר אהל מועד לכהן שעסק במלאכת הקרבתו. ועורות קרבנות העולה, האשם והחטאת, ניתנים לכהנים של אותו בית אב שעובדים באותו יום בבית המקדש. וכן כל המנחות המוקרבות ניתנות לאכילה לכהנים אל אותו בית אב.
- דיני קרבן תודה: קרבן תודה דינו כקרבן שלמים, שהם קדשים קלים, והוא מובא על ידי אדם שאירע לו נס, וארבעה הם הצריכים להביא קרבן תודה: מי שהפליג בים, מי שעבר את המדבר, מי שהיה חולה והתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. וקרבן תודה בא עם ארבעים לחמים, עשרה חלות מצות בלולות בשמן, עשרה רקיקי מצות משוחים בשמן, עשרה חלות הנעשות מסולת שנחלטה ברותחים ובלולות בשמן, ועשרה לחמי חמץ. ונותן לכהן ארבעה לחמים, לחם אחד מכל מין. ומבשר הקרבן נותן לכהן את החזה ואת שוק הימין. ושאר בשר הקרבן ושאר הלחמים נאכלים על ידי הבעלים, או על ידי מי שירצה הבעלים לתת לו, בכל העיר ירושלים. בשר קרבן התודה והלחמים נאכלים רק ביום הקרבתם ובלילה, ואסור להותיר מהם לבוקר.
- דיני נדרים ונדבות: קרבן שלמים שבא מחמת נדר או נדבה, הרי הוא קדשים קלים, ונאכל ביום הקרבתו, בלילה, וביום שלמחרת, ואין מביאים עם קרבן זה לחמים כלל. השוחט את קרבן השלמים מתוך מחשבה שייאכל בשרו גם ביום השלישי, האסור באכילה, נעשה הקרבן כולו 'פיגול' ונאסר באכילה אפילו בתוך זמנו. ובשר קרבן השלמים נאכל בכל העיר ירושלים. אדם טמא שאכל מבשר הקרבן הטהור, חייב כרת. ואדם טהור שאכל מבשר קרבן טמא, עובר באיסור לא תעשה.
- איסור אכילת חלב ודם: חֵלֶב של בהמה טהורה אסור באכילה, והאוכלו חייב כרת. ואם היה זה חלב של נבלה, עובר בשני איסורים. אך אף חלב נבלה וטרפה מותר בהנאה, ואינו מטמא טומאת נבלות. דם של בהמה וחיה טהורים או של עוף טהור אסור באכילה, והאוכלו חייב כרת. אך דם של דגים וחגבים טהורים מותר באכילה.
- תורת קרבן שלמים: כאשר מביא האדם קרבן שלמים [ובכלל זה קרבן תודה], צריך להניף בידיו את הַחֵלֶב והחזה, ומתחת ידיו מניח הכהן את ידיו, ומניפים. את החלבים מקטירים על גבי המזבח, ואת החזה וכן את שוק הימין נותנים לאכילה לכהנים הטהורים [וכהן שהיה טמא בשעת זריקת הדם ובשעת הקטרת האימורים, גם אם נטהר לאחר מכן אינו יכול לאכול מבשר הקרבנות].
- מינוי אהרן ובניו לכהונה: שבעה ימים לפני שהוקם המשכן ציוה ה' את משה להקהיל את כל ישראל אל פתח אהל מועד [ונעשה נס שהחזיק מקום מועט כזה את כל ישראל], והביא פר אחד עבור אהרן כקרבן חטאת כדי לכפר על מעשה העגל, ושני אילים, אחד לעולה ואחד לשלמים, ועשרה לחמי מצות, עשרה חלות מצות בלולות בשמן, ועשרה רקיקי מצות משוחים בשמן, כולם עשויים מסולת חיטים. ולאחר מכן קירב את אהרן ובניו לחצר המשכן שלפני פתח אהל מועד, ולאחר שטבלו הלבישם בבגדים המיוחדים להם, משח את המשכן וכליו בשמן המשחה, והזה על המזבח שבע פעמים, ומשח את אהרן ואת בניו בשמן המשחה. לאחר מכן סמכו אהרן ובניו ידיהם על הפר, ומשה שחט את הפר ונתן מדמו על קרנות מזבח הנחושת, ואת שאר הדם שפך אל יסוד המזבח, הקריב את האימורים על המזבח, ושרף את בשר הפר ועורו ופרשו מחוץ למחנה. לאחר מכן סמכו אהרן ובניו ידיהם על ראש האיל האחד, משה שחטו וזרק את דמו על שתי זויות המזבח, באופן שהגיע הדם לארבע קירותיו. ואיל זה היה עולה, והוקטר כולו על המזבח. לאחר מכן סמכו אהרן ובניו ידיהם על האיל השני, ומשה שחט את האיל ונתן מדמו על אהרן ובניו בשלש מקומות – תנוך אזנם הימנית, בהן ידם הימנית, ובהן רגלם הימנית, וזרק את הדם על המזבח סביב. ומהדם שעל המזבח ומשמן המשחה היזה משה על אהרן ובניו ועל בגדיהם, וקידשם בכך. ואיל זה מכונה 'איל מילואים', ונטל את החלב, האליה, יותרת הכבד, שתי הכליות ושוק הימין, יחד עם ככר לחם אחת וחלת לחם שמן אחת ורקיק אחד, הניח הכל על כפי אהרן ובניו, ומשה הניח כפות ידיו תחתם, והניפו הכל תנופה לפני ה'. לאחר מכן הקטיר משה על המזבח את כל חלקי הקרבן שהונפו, נטל את החזה של האיל והניפו, והיה הוא למשה למנה. אמר משה לאהרן ובניו לבשל את בשר הקרבן בפתח אהל מועד, ולאוכלו שם יחד עם הלחמים, ואת הנותר מהלחם ומהבשר – לשרוף באש. סדר זה נצטווה משה רבינו לעשות לאהרן ובניו ולמזבח במשך שבעה ימים, והם מכונים 'שבעת ימי המילואים', ובהם לא יצאו מאהל מועד, ובהם שימש משה רבינו ככהן גדול, והתקדשו אהרן ובניו להיות כהנים לכל הדורות.
