יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד
יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

חלק ד, פרק ח, א

חלק רביעי – בעבודת בוראינו

פרק שמיני – במצוות הזמנים

א. ענין החמץ והמצה הוא, כי הנה עד יציאת מצרים היו ישראל מעורבים בשאר האומות, גוי בקרב גוי, וביציאתם נגאלו ונבדלו.

והנה, עד אותו הזמן היו כל בחינות גופות בני האדם חשוכות בחושך וזוהמא שהיה מתגבר עליהם, וביציאה ממצרים נבדלו ישראל, ונעשה גופם מוזמן ומיוחד להטהר, ולהזדמן לתורה ולעבודה. ולענין זה נצטוו בהשבתת החמץ ואכילת המצה. והיינו, כי הנה הלחם שהוכן למזון האדם הוא משתווה באמת אל המצב הנרצה באדם, וענין החימוץ, שהוא דבר טבעי בלחם, לשיהיה קל העיכול וטוב הטעם, הנה גם הוא נמשך לפי החוק הראוי באדם, שגם הוא צריך שיהיה בו היצר הרע והנטיה החומרית. אמנם, לזמן מיוחד ומשוער הוצרכו ישראל להמנע מן החמץ, ולהיות ניזונים ממצה, להיות ממעטים בעצמם כח היצר הרע והנטיה החומרית, ולהגביר בעצמם ההתקרבות אל הרוחניות. ואולם, שיזונו כך תמיד – אי אפשר, כי אין זה הנרצה בעולם הזה, אך הימים המשוערים לזה ראוי שישמרו זה הענין, שעל ידי זה יעמדו במדרגה הראויה להם, והנה זה עיקר עניינו של חג המצות. ושאר מצוות הלילה הראשונה של פסח, כולם עניינים פרטיים, מקבילים לפרטי הגאולה ההיא.

 

"לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט"