יום שישי ט"ז ניסן – א' דחול המועד פסח

הלכות חול המועד

א. ימי חול המועד, אסורים במקצת מלאכות, ומותרים במקצתם.

ב. נחלקו הראשונים האם איסור מלאכה בחול המועד הוא מדרבנן, או שהוא איסור מהתורה, אלא שנתנה התורה רשות לחכמים להקל במקצת מהמלאכות, לפי מה שייראה להם.

ג. חמש סוגי מלאכות הותרו בחול המועד: 1. דבר האבד, שאם לא יעשנו כעת יאבד. 2. צרכי המועד, ואם זהו צורך אוכל נפש מותר אפילו מעשה אומן, ושאר צרכי המועד מותר רק מעשה הדיוט. 3. פועל שאין לו מה לאכול אם לא יעבוד וישתכר. 4. צרכי רבים. 5. דבר שהוא מעשה הדיוט.

ד. יש להזהר מאד שלא להקל יותר ממה שהתירו חכמים, כי אמרו חז"ל שהמבזה את המועדות, והיינו שעושה מלאכה בחול המועד, כאלו עובד עבודה זרה.

____________

מצוה יומית – עניני חג הפסח (מתוך הספר 'קדשנו במצוותיך')

מצוה ה: מִצְוַת שְׁחִיטַת הַפֶּסַח

מִצְוַת עֲשֵׂה לִשְׁחוֹט בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר בְּנִיסָן בֵּין הָעַרְבָּיִם, שֶׂה אוֹ גְּדִי, תָמִים, זָכָר, בֶּן שָׁנָה, בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְזֶהוּ הַנִּקְרָא קָרְבָּן פֶּסַח, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב ו) 'וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם'.

וְעִנְיָן הַמִּצְוָה הוּא, שֶׁמִּתְקַבְּצִים אֲנָשִׁים מִיִּשְׂרָאֵל לַחֲבוּרוֹת, וּבְנֵי כָּל חֲבוּרָה קוֹנִים מִן הַשּׁוּק אוֹ מְבִיאִים מִבֵּיתָם גְּדִי אוֹ שֶׂה, תָמִים, זָכָר, בֶּן שָׁנָה, וְשׁוֹחֲטִים אוֹתוֹ בַּעַזָרַת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר בְּנִיסָן בֵּין הָעַרְבָּיִם. וּבָעֶרֶב, שֶׁהוּא לֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן, אוֹכְלִים אוֹתוֹ כָּל בְּנֵי הַחֲבוּרָה לְאַחַר אֲכִילַת סְעוּדָתָם, כֵּיוָן שֶׁמִּצְוָתוֹ לְאוֹכְלוֹ לְאַחַר שֶׁשָּׂבְעוּ.

מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה, כְּדֵי שֶׁיִּזְכְּרוּ הַיְהוּדִים לְעוֹלָם אֶת הַנִּסִּים הַגְּדוֹלִים שֶׁעָשָׂה לָהֶם ה' יִתְבָּרַךְ בִּיצִיאַת מִצְרַיִם.

מִדִּינֵי הַמִּצְוָה, כָּתַב הָרַמְבַּ"ם שֶׁשְּׁחִיטַת הַפֶּסַח נַעֲשֵׂית אַחֲרֵי חֲצוֹת הַיּוֹם, וְאִם שָׁחֲטוּ קֹדֶם חֲצוֹת, פָּסוּל. וְאֵין שׁוֹחֲטִים אוֹתוֹ אֶלָּא אַחַר הַקְרָבַת תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם, אַחַר שֶּׁמַּקְטִירִים קְטֹרֶת שֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם, וְאַחַר שֶׁמְּטִיבִים אֶת הַנֵּרוֹת, וּזְמַן שְׁחִיטַת הַפֶּסַח עַד סוֹף הַיּוֹם (קרבן פסח א ד). וְנִשְׁחַט הַפֶּסַח בְּשָׁלֹשׁ כִּתּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב ו) 'וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל', קָהָל, וְעֵדָה, וְיִשְׂרָאֵל. וְאֵין פּוֹחֲתִים מִשְּׁלֹשִׁים בְּנֵי אָדָם בְּכָל כַּת וְכַת. וְכָל זְמַן שֶׁהֵם שׁוֹחֲטִים וּמַקְרִיבִים, קוֹרְאִים הַלְוִיִּם אֶת הַהַלֵּל, אִם גָּמְרוּ אֶת הַהַלֵּל וַעֲדַיִן לֹא סִיְּמָה הַכַּת מִלְּהַקְרִיב, קוֹרְאִים פַּעַם שְׁנִיָּה. וְאִם עֲדַיִן לֹא סִיְּמוּ, מְשַׁלְּשִׁים, וּמֵעוֹלָם לֹא אֵרַע שֶׁהֻצְרְכוּ לְשַׁלֵּשׁ. עַל כָּל קְרִיאָה וּקְרִיאָה תּוֹקְעִים שָׁלֹשׁ תְּקִיעוֹת בַּחֲצוֹצְרוֹת, תְּקִיעָה תְּרוּעָה וּתְקִיעָה (קרבן פסח א ט, יא-יב).

שְׁחִיטַת הַפֶּסַח, זְרִיקַת דָמוֹ, נִקּוּי קְרָבָיו וְהֶקְטֵר חֲלָבָיו, דּוֹחִים אֶת הַשַּׁבָּת, כֵּיוָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת מְלָאכוֹת אֵלּוּ קֹדֶם הַשַּׁבָּת, שֶׁהֲרֵי קָבוּעַ לוֹ זְמַן, שֶׁנֶּאֱמַר 'בְּמוֹעֲדוֹ' (קרבן פסח א יח). אֵין שׁוֹחֲטִים אֶת הַפֶּסַח אֶלָּא לִמְנוּיָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב ד) 'תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה', מְלַמֵּד שֶׁמִּתְמַנִּים עָלָיו כְּשֶׁהוּא חַי, וְאֵלּוּ הַמִּתְמַנִּים עַל הַפֶּסַח הֵם הַנִּקְרָאִים 'בְּנֵי חֲבוּרָה'. (קרבן פסח ב א)

וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בְּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָם. וְהָעוֹבֵר עָלֶיהָ בְּמֵזִיד וְלֹא עָשָׂה פֶּסַח, חַיָּב כָּרֵת. וְהָעוֹבֵר עָלֶיהָ בְּשׁוֹגֵג אֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן, וְהוּא אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה חַטָּאִים שֶׁבִּזְדוֹנָם יֵשׁ חִיּוּב כָּרֵת אַךְ אֵין בְּשִׁגְגָתָם חַטָּאת, וְהַשְּׁנַיִם הַנּוֹסָפִים הֵם מְגַדֵּף (מצוה ע), וּמְבַטֵּל מִילָה (מצוה ב).

______________

תהילים יומי

פרק קכ:

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת אֶל יְיָ בַּצָּרָתָה לִּי קָרָאתִי וַיַּעֲנֵנִי. ב יְיָ הַצִּילָה נַפְשִׁי מִשְּׂפַת שֶׁקֶר מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה. ג מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יֹּסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה. ד חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים. ה אוֹיָה לִי כִּי גַרְתִּי מֶשֶׁךְ שָׁכַנְתִּי עִם אָהֳלֵי קֵדָר. ו רַבַּת שָׁכְנָה לָּהּ נַפְשִׁי עִם שׂוֹנֵא שָׁלוֹם. ז אֲנִי שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר הֵמָּה לַמִּלְחָמָה.

פרק קכא:

א שִׁיר לַמַּעֲלוֹת אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי. ב עֶזְרִי מֵעִם יְיָ עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. ג אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ אַל יָנוּם שֹׁמְרֶךָ. ד הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל. ה יְיָ שֹׁמְרֶךָ יְיָ צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ. ו יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַכֶּכָּה וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה. ז יְיָ יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ. ח יְיָ יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.

___________

הלל מבואר / א (תהילים קיג-קיד)

פרקי ההלל, על פי פירושו של רבינו דון יצחק אברבנאל, עוסקים בעיקרם בענין הגאולה העתידה, הציפיה לה במשך שנות גלותינו, והשוואתה לגאולה הראשונה ביציאת מצרים:

הַלְלוּיָהּ, ומי הם הראויים להלל את ה', הַלְלוּ עַבְדֵי ה', כי רק הם ראויים להללו ולשבחו, ולא שאר בני האדם. ואת מי נהלל, הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה', כי את עצמותו של ה' לא נוכל להשיג כלל וממילא גם לא נוכל להלל, אלא אנו משיגים רק את שם ה' כפי שהתגלה לנו על ידי הנביאים, ואת אותו השם אנו מהללים, כי יותר מכך לא נשיג. ומה הוא הזמן הראוי להלל בו את ה', יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ מֵעַתָּה – מזמן יציאת מצרים, שאז הכירו הכל בהשגחתו הפרטית על בני האדם, וְעַד עוֹלָם, כי מעתה יידעו בני אדם לעולם את ענין ההשגחה של ה' בברואים. והיכן הם המקומות שמהללים את שם ה', הרי זהו בכל העולם, כי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ – ממזרח העולם ששם זורחת השמש, עַד מְבוֹאוֹ – עד מערבו, ששם באה השמש בלילה, מְהֻלָּל שֵׁם ה', כי כל הגויים מכירים בקיום הסיבה הראשונה לבריאת כל העולמות, אבל רָם עַל כָּל גּוֹיִם ה' – ה' מרומם בפי כל הגויים, וחושבים הם שלגודל רוממותו אינו משגיח על הפרטים ועל מעשי בני האדם, וסבורים הם שרק עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ, ולא על בני האדם שבארץ. אבל האמת אינה כן, אלא מִי כַּה' אֱלֹהֵינוּ, שאף על פי שהוא באמת רם ונישא, הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת, בכל זאת הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, כי השגחתו חופפת ומלווה את כל מעשי בני האדם, ומחמת גודל השגחתו, לעיתים הוא משנה את הטבע, מְקִימִי מֵעָפָר דָּל – מקים הוא את הדל מעפר דלותו, מֵאַשְׁפֹּת יָרִים את האֶבְיוֹן, שאין לו כלום, וכפי שהרים את ישראל במצרים משפלותם ודלותם, ואף על פי שהמערכות השמימיות יחייבו שאותו אדם יהיה עני ודל, הקדוש ברוך הוא יגביהנו לרום המעלה, לְהוֹשִׁיבִי במקום גבוה וחשוב, עִם נְדִיבִים, ולא רק עם נדיבים מעם אחר שלא הכירוהו בשפלותו, אלא עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ, הגם שהכירוהו בדלותו, ובדרך כלל אינם מכבדים את העני שעלה לגדולה, וכן מוֹשִׁיבִי עֲקֶרֶת הַבַּיִת – נוטל ה' את האשה העקרה, שהיתה דואגת ועצובה מחמת שאין לה ילדים, והופך את הטבע ואת המזלות, עד שתהיה היא אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה. ולכן, הַלְלוּיָהּ – עליכם, עבדי ה', להלל את ה' על גבורתו, על כל העולמות.

עתה מביא ראיה לכל הדברים הללו בענין הנהגת ה', מיציאת מצרים עצמה: בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַים, כשיצאו בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז – מאומה המדברת בלשון לועזית, שאינה לשון הקודש, הָיְתָה יְהוּדָּה לְקָדְשׁוֹ, כי תמיד היה שבט יהודה מקודש ומובחר יותר, כמלך על שאר השבטים, והם שקפצו ראשונים למי ים סוף וקידשו את שם ה', יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו. וכיון שהיו יהודה וישראל קודש לה', לכן הַיָּם רָאָה, וַיָּנֹס, כמי שבורח ונס מפני הגיבור ממנו, וכן הַיַרְדֵּן, יִסֹּב לְאָחוֹר, כשהגיעו יהושע בן נון וישראל לעבור בו כדי להכנס לארץ ישראל. הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים בזמן מתן תורה, שכל ההרים נמסו מלפני ה', והר סיני הזדעזע כולו מפני שירד עליו ה', והגְּבָעוֹת גם הם קיפצו כִּבְנֵי צֹאן. ושואל המשורר, מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס, הַיַּרְדֵן תִּסֹּב לְאָחוֹר, הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵילִים, גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן, והרי אין זו ההנהגה הטבעית והרגילה שלכם. ומשיבים לו, שבאמת לא היה הדבר בדרך הטבע, אלא היה השינוי בקריעת ים סוף ובקיעת הירדן מִלִּפְנֵי אָדוֹן העולם שהוא ברא את הכל ושולט על הכל, חוּלִי אָרֶץ – והוא מחולל הארץ ומייסדה, מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַ יַעֲקֹב – ובהיותו אלוקי עם יעקב שידד את הטבע וביטלו, כדי להציל את עמו ישראל מיד המצרים. ואין לתמוה על שינוי זה, כיון שבבריאת העולם עשה ה' מהמים ארץ, כך עתה יעשה בהיפך, הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם – יהפוך הוא את האבן למים, ואפילו את האבן החזקה ביותר, שהיא החַלָּמִישׁ יהפוך לְמַעְיְנוֹ מָיִם, ובקריעת ים סוף עשה ה' מהמים אבנים, כדי שיוכלו ישראל לעבור שם, ובמדבר עשה ה' מהאבן מים, כדי שיוכלו ישראל לשתות.

___________

משניות מסכת פסחים (פרק א, משניות א-ב)

משנה א: אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר – בליל י"ד בניסן, בּוֹדְקִין אֶת הֶחָמֵץ, כדי שלא ישאר חמץ בביתו בפסח ויעבור באיסור 'בל יראה ובל ימצא', או מחשש שימצא בפסח את החמץ ויאכלנו. ובדיקה זו נעשית לְאוֹר הַנֵּר, ומבואר בגמרא שדרשו זאת חכמים מלשון הפסוקים, שיש צורך לבדוק, ושהבדיקה תיעשה דוקא בנר. ותקנו את זמן הבדיקה בלילה, כיון שכל האנשים נמצאים בבתיהם, וגם כיון שאור הנר מאיר יותר בלילה מאשר ביום.

אומרת המשנה דין נוסף: כָּל מָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין – שאין דרך להכניס בּוֹ חָמֵץ, אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה. שואלת המשנה, וְאם כן, לָמָּה אָמְרוּ בהמשך המשנה שיש לבדוק שְׁתֵּי שׁוּרוֹת של חביות יין הנמצאות בַּמַּרְתֵּף, והרי לכאורה זהו מקום שאין מכניסים בו חמץ. משיבה המשנה, דין זה נאמר רק במָקוֹם שֶׁמַּכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ, כלומר, במרתף יין שנוטלים ממנו יין לסעודה, ולפעמים המשרת יורד לשם באמצע הסעודה כדי להביא יין, ופת לחם בידו, ועשוי להשאירה שם, ונמצא שזהו מקום שמכניסים בו חמץ.

מביאה המשנה מחלוקת בבדיקה זו של 'שתי שורות' במרתף יין: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, צריך לבדוק שְׁתֵּי שׁוּרוֹת עַל פְּנֵי כָל הַמַּרְתֵּף, כלומר, אם יש לו אלף חביות יין סדורות בשורות של עשרה עשרה זו על גב זו, בודק את כל החביות הפונות כלפי הפתח, שהן מאה חביות, וכן את כל החביות העליונות, שהן מאה חביות, וביחד הן מאה ותשעים חביות (שהרי השורה של עשר החביות הקדמיות העליונות, נספרת גם עם החביות הפונות כלפי הפתח וגם עם החביות העליונות). וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בודק רק את שְׁתֵּי השׁוּרוֹת הַחִיצוֹנוֹת, שֶׁהֵן הָעֶלְיוֹנוֹת כלומר, בודק רק את החביות שבשורות החביות הפונות כלפי הפתח, ומתוכן בודק רק את שתי השורות העליונות שבהן, והן רק עשרים חביות.

משנה ב: בשעה שבני אדם בודקים את החמץ, אֵין חוֹשְשִין – אין צריכים לחשוש, שֶמָּא גֵרְרָה חֻלְדָּה או בעל חיים אחר את החמץ, והביאה אותו מִבַּיִת שעדיין לא נבדק לְבַיִת שכבר נבדק, וּמִמָּקוֹם שלא נבדק לְמָקוֹם שכבר נבדק. והטעם שאין צריכים לחשוש לכך, דְּאִם כֵּן – שאם תחשוש לכך, יש לך לחשוש גם שמא גררו בעלי חיים את החמץ מֵחָצֵר שלא נבדקה לְחָצֵר שנבדקה, וּמֵעִיר שלא בדקו בה את החמץ לְעִיר שכבר בדקו בה את החמץ, שהרי אין כל האנשים בודקים בבת אחת, ואֵין לַדָּבָר סוֹף, שלעולם יצטרך האדם לבדוק ולחזור ולבדוק, וכיון שאי אפשר לחשוש כל כך, לא חששו אפילו באותו בית מפינה לפינה, וכן לא מבית לבית, אלא בודק האדם כדרכו, וכל מקום שכבר נבדק מוחזק כמקום שאין בו חמץ.