יום שלישי כ' בניסן – ה דחול המועד פסח

הלכות חול המועד (שו"ע ומשנ"ב, ושמירת שבת כהלכתה)

א. אסור לכבס בחול המועד, בין ביד ובין במכונה, ואפילו על ידי נכרי.

ב. מותר לכבס בגדי תינוקות, בין ביד ובין במכונה, ומותר לכבס כמה בגדים ביחד. וכן מותר לכבס בגדים של ילדים קטנים שדרכם להתלכלך הרבה, אך יכבס בשבילם רק לפי הצורך.

ג. בגד שנוצר בו כתם בחול המועד, ואין לו בגד מתאים אחר, מותר לנקות את הכתם עם חומר ניקוי, אך אסור למסור את הבגד לניקוי כללי.

ד. אם התלכלך הבגד בכתם כזה שאם לא יטפלו בו מיד – ישאר הכתם ולא תהיה אפשרות להסירו, מותר לשרותו במים בחול המועד, משום דבר האבד, אך אם אין צורך בכיבוס כדי להסיר את הכתם – לא יכבסנו במועד.

__________

מצוה יומית – עניני חג הפסח (מתוך הספר 'קדשנו במצוותך')

מצוה טז: שֶׁלֹּא לִשְׁבֹּר עֶצֶם מִן הַפֶּסַח

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה, שֶׁלֹּא לִשְׁבֹּר עֶצֶם מִכָּל עַצְמוֹת קָרְבַּן הַפֶּסַח, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב מו) 'וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ'.

מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה, לִזְכּוֹר אֶת נִיסֵי יְצִיאַת מִצְרַיִם, כְּמוֹ שֶּׁהִתְבָּאֵר בַּמִּצְוֹת הַקּוֹדְמוֹת. וְגַם בְּמִצְוָה זוֹ יֵשׁ אֶת הַשֹּׁרֶשׁ הַמֻּזְכָּר בַּמִּצְוָה הַקּוֹדֶמֶת (מצוה טו), שֶׁבְּלַיְלָה זֶה נַעֲשֵׂינוּ אֲדוֹנִים, וְאֵין כָּבוֹד לִבְנֵי מְלָכִים וְיוֹעֲצֵי אֶרֶץ לִגְרֹר אֶת הָעֲצָמוֹת וּלְשַׁבְּרָם כִּכְלָבִים, לֹא יָאוּת לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי אִם לַעֲנִיֵּי הָעָם הָרְעֵבִים. וְעַל כֵּן, בַּיּוֹם הַזֶּה שֶׁהוּא תְּחִלַּת בּוֹאֵנוּ לִהְיוֹת סְגֻלַּת כָּל הָעַמִּים, מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְעַם קָדוֹשׁ, בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן, רָאוּי לָנוּ לַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים הַמַּרְאִים בָּנוּ אֶת הַמַּעֲלָה הַגְּדוֹלָה שֶׁעָלִינוּ לָהּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. וּמִתּוֹךְ הַמַּעֲשֶׂה וְהַדִּמְיוֹן שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹשִׂים, נִקְבָּע בְּנַפְשׁוֹתֵינוּ אֶת הַדָּבָר לְעוֹלָם. וְאַל תַּחְשֹׁב לִתְפֹּשׂ עַל דְּבָרַי וְלִשְׁאֹל, וְלָמָּה זֶה יְצַוֶּה אוֹתָנוּ ה' יִתְבָּרַךְ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה לְזִכָּרוֹן אוֹתוֹ הַנֵּס, וַהֲלֹא בְּזִכָּרוֹן אֶחָד יַעֲלֶה הַדָּבָר בְּמַחְשַׁבְתֵּנוּ וְלֹא יִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעֵנוּ. הַטֵּה אָזְנֶךָ וּשְׁמַע, אֲלַמֶּדְךָ דָּבָר שֶׁיִּהְיֶה לְךָ לְתוֹעֶלֶת בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת. דַּע, כִּי הָאָדָם נִפְעָל בְּלִבּוֹ כְּפִי פְּעֻלּוֹתָיו הַחִצּוֹנִיּוֹת, וְלִבּוֹ וְכָל מַחְשְׁבוֹתָיו תָּמִיד אַחַר מַעֲשָׂיו שֶׁהוּא עוֹסֵק בָּהֶם, אִם טוֹב וְאִם רַע. וַאֲפִילוּ רָשָׁע גָּמוּר בִּלְבָבוֹ, וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם, אִם יְעָרֶה רוּחוֹ וְיָשִׂים הִשְׁתַּדְּלוּתוֹ וְעִסְקוֹ בְּהַתְמָדָה בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת, וַאֲפִילוּ שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם, מִיַּד יִטֶּה אֶל הַטּוֹב, וּבְכֹחַ מַעֲשָׂיו הַחִיצוֹנִיִּים יָמִית אֶת הַיֵּצֶר הָרַע, כִּי אַחֲרֵי הַפְּעֻלּוֹת נִמְשָׁכִים הַלְּבָבוֹת. וּלְעֻמַּת זֹאת, אֲפִילוּ אִם יִהְיֶה אָדָם צַדִּיק גָּמוּר וּלְבָבוֹ יָשָׁר וְתָמִים, חָפֵץ בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת, אַךְ יַעֲסֹק תָּמִיד בִּדְבָרִים שֶׁל דֹּפִי, וַאֲפִילוּ שֶׁלֹּא מֵרְצוֹנוֹ, כְּגוֹן שֶׁהַמֶּלֶךְ יְמַנֶּה אוֹתוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ לַעֲסֹק בְּאֻמָּנוּת רָעָה, אִם יִהְיֶה כָּל עִסְקוֹ תָּמִיד כָּל הַיּוֹם בְּאוֹתָהּ אוּמָנוּת, יָשׁוּב לְאַחַר זְמַן מִצִּדְקַת לִבּוֹ לִהְיוֹת רָשָׁע גָּמוּר, כִּי יָדוּעַ הַדָּבָר וֶאֱמֶת, שֶׁכָּל אָדָם נִפְעָל כְּפִי פְּעֻלּוֹתָיו. וְלָכֵן אָמְרוּ חֲזַ"ל 'רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת', כְּדֵי לְהַתְפִּיס בָּהֶן כָּל מַחְשְׁבוֹתֵינוּ, וְלִהְיוֹת בָּהֶן כָּל עִסְקֵינוּ, לְהֵיטִיב לָנוּ בְּאַחֲרִיתֵנוּ, כִּי מִתּוֹךְ הַפְּעֻלּוֹת הַטּוֹבוֹת אֲנַחְנוּ נִפְעָלִים לִהְיוֹת טוֹבִים, וְזוֹכִים לְחַיֵּי עַד. וְרָמְזוּ זֹאת חֲזַ"ל בְּאוֹמְרָם 'כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְזוּזָה בְּפִתְחוֹ, צִיצִית בְּבִגְדוֹ וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ, מֻבְטָח לוֹ שֶׁלֹּא יֶחֱטָא', לְפִי שֶׁאֵלּוּ מִּצְוֹת תְּמִידִיוֹת, שֶׁהָאָדָם עוֹסֵק בָּהֶן תָּמִיד.

לָכֵן גַּם אַתָּה, רְאֵה וְהִתְבּוֹנֵן מַה מְלַאכְתְּךָ וַעֲסָקֶיךָ, כִּי אַחֲרֵיהֶם תִמָּשֵׁךְ. וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרְךָ לוֹמַר, אַחֲרֵי הֱיוֹת לִבִּי שָׁלֵם וְתָמִים בֶּאֱמוּנַת אֱלֹהִים, מַה הֶפְסֵד יֵשׁ כִּי אֶתְעַנֵּג לִפְעָמִים בְּתַעֲנוּגֵי אֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחוֹבוֹת, לְהִתְלוֹצֵץ עִם הַלֵּצִים וּלְדַבֵּר צַחוּת, וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶּׁאֵין מְבִיאִים עֲלֵיהֶם אֲשָׁמוֹת וְחַטָּאוֹת, הֲלֹא גַּם לִי לֵבָב כְּמוֹתָם, וּמַדּוּעַ יִמְשְׁכוּנִי הֵם אַחֲרֵיהֶם. אַל בְּנִי, הִשָּׁמֶר מִפְּנֵיהֶם פֶּן תִּלָּכֵד בְּרִשְׁתָּם, רַבִּים שָׁתוּ מִתּוֹךְ כָּךְ כּוֹס תַּרְעֵלָתָם, וְאַתָּה אֶת נַפְשְׁךָ תַּצִּיל. וְאַחַר שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ זֹאת, אַל יִקְשֶׁה עָלֶיךָ מֵעַתָּה רִבּוּי הַמִּצְוֹת בְּעִנְיַן זְכִירַת נִיסֵי יְצִיאַת מִצְרַיִם, שֶׁהֵן עַמּוּד גָּדוֹל בְּתוֹרָתֵנוּ, כִּי בִּרְבוֹת עִסְקֵינוּ בָּהֶם – נִתְפַּעֵל אֶל הַדָּבָר, כְּמוֹ שֶּׁהִתְבָּאֵר.

מִדִּינֵי הַמִּצְוָה, כָּתַב הָרַמְבַּ"ם, שֶׁאִסּוּר שְׁבִירַת עֶצֶם הוּא רַק בְּקָרְבָּן פֶּסַח שֶׁבָּא בְּטָהֳרָה, אַךְ פֶּסַח שֶׁבָּא בְּטֻמְאָה, אִם שָׁבַר בּוֹ עֶצֶם אֵינוֹ לוֹקֶה (קרבן פסח י א). וְאִסּוּר זֶה הוּא אֲפִילוּ לִפְנֵי זְמַן אֲכִילָתוֹ, אוֹ לְאַחַר זְמַן אֲכִילָתוֹ, וַאֲפִילוּ לְאַחַר כַּמָּה יָמִים, וְלָכֵן שׂוֹרְפִים אֶת עַצְמוֹת הַפֶּסַח יַחַד עִם הַבָּשָׂר הַ'נּוֹתָר', כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִידֵי תַּקָּלָה בִּשְׁבִירַת הָעֲצָמוֹת (קרבן פסח י א-ב). וְהַסְחוּסִים, שֶׁהֵם כְּמוֹ עֲצָמוֹת רַכּוֹת, מֻתָּר לְאוֹכְלָם (קרבן פסח י ח).

וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בְּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָם. וְהָעוֹבֵר עַל מִצְוָה זוֹ, וְשָׁבַר עֶצֶם שֶׁל קָרְבָּן פֶּסַח טָהוֹר, לוֹקֶה.

__________

תהילים יומי

פרק קכו:

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יְיָ אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים. ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְיָ לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה. ג הִגְדִּיל יְיָ לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים. ד שׁוּבָה יְיָ אֶת שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב. ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ. ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו.

פרק קכז:

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה אִם יְיָ לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ אִם יְיָ לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר. ב שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם מְאַחֲרֵי שֶׁבֶת אֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים כֵּן יִתֵּן לִידִידוֹ שֵׁנָא. ג הִנֵּה נַחֲלַת יְיָ בָּנִים שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן. ד כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים. ה אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם לֹא יֵבֹשׁוּ כִּי יְדַבְּרוּ אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר.

__________

משניות מסכת פסחים (פרק א, ז. פרק ב, א)

משנה ז: במשנה הקודמת התבאר שמותר לשרוף קדשים טמאים או תרומה טמאה אף אם תוך כדי השריפה הוא גורם להם לטומאה חמורה יותר. אמנם לא התבאר האם באופן שהיו טמאים רק מדרבנן, מותר לגרום להם טומאה מהתורה. משנתנו מביאה בזה מחלוקת, ולפי זה יבואר האם ניתן ללמוד מכאן דין הנוגע לשריפת חמץ: אָמַר רַבִּי מֵאִיר, רבי חנינא שאמר במשנה לעיל שמותר לשרוף קדשים שהם שלישי לטומאה עם ראשון לטומאה, אף שהוא מוסיף עליהם טומאה, אמר את דינו באופן שהקדשים נטמאו ממשקים טמאים, ואף שמהתורה משקה טמא אינו מטמא אוכל, מכל מקום כיון שמדרבנן הוא מטמא, והרי קדשים אלו טמאים מדרבנן, מותר להוסיף עליהם אפילו טומאה דאורייתא, ומִדִּבְרֵיהֶם לָמַדְנוּ דין נוסף, שֶׁשּׂוֹרְפִין תְּרוּמָה טְהוֹרָה עִם הַטְמֵאָה בַפֶּסַח, כלומר, כשמגיעה השעה השישית בערב פסח, שזהו זמן ביעור חמץ מדרבנן, מותר לשרוף תרומה טמאה יחד עם תרומה טהורה, אף שבכך הוא גורם לתרומה הטהורה טומאה דאורייתא, כיון שבין כך התרומה עומדת לשריפה מדרבנן, וכמו שהתיר רבי חנינא לשרוף בשר קדשים שהוא טמא מדרבנן אף באופן שנגרמת לו טומאה דאורייתא. מביאה המשנה את דעת החולק על רבי מאיר: אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי לרבי מאיר, אֵינָהּ הִיא הַמִּידָה – לא ניתן ללמוד דין זה מדברי רבי חנינא, כיון שרבי יוסי סובר שטומאה על ידי משקים היא דאורייתא, ונמצא שאותו שלישי לטומאה שדיבר עליו רבי חנינא הוא טמא מן התורה, ולכן מותר להוסיף עליו טומאה נוספת וחמורה יותר. אבל בתרומה טהורה בערב פסח, שמן התורה היא ראויה לאכילה עד סוף השעה השישית, אין כל היתר לטמא אותה, אף שחכמים תיקנו שישרפו אותה בתחילת השעה השישית, ולכן יש לשורפה בפני עצמה, ולא לגרום לה טומאה על ידי שישרפוה עם תרומה טמאה.

ממשיך רבי יוסי לבאר מחלוקת נוספת בענין שריפת תרומה טמאה: וּמוֹדִים רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שלהלן תובא מחלוקתם, שֶׁשּׂוֹרְפִין זוֹ – תרומה טהורה לְעַצְמָהּ, וְזוֹ – ותרומה טמאה לְעַצְמָהּ, ואין גורמים טומאה לתרומה הטהורה. ומבאר רבי יוסי: עַל מַה נֶחֱלָקוּ רבי אליעזר ורבי יהושע, עַל התרומה הַתְּלוּיָה – שהיא ספק טמאה ספק טהורה, וְעַל התרומה הַטְמֵאָה, שאם יש לאדם בערב פסח שתי תרומות אלו, נחלקו בדינו, שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תִּשָּׂרֵף זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ, שכשם שאדם מוזהר שלא לטמאות תרומה טהורה, כך הוא מוזהר שלא לטמא תרומה מסופקת. וְאילו רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, יישרפו שְׁתֵּיהֶן כְּאֶחָת, כיון שאין אדם מוזהר שלא לטמא תרומה שיש בה כבר ספק טומאה. אבל בתרומה טהורה ממש, סובר רבי יוסי שלדברי הכל אסור לטמאותה אפילו כשהגיע הזמן שאמרו חכמים לשורפה ואילו רבי מאיר סובר שהתירו זאת, כיון שמדרבנן היא עומדת לשריפה, וכמו שהתבאר].

פרק ב, משנה א: משנתנו מבררת את זמני איסור האכילה וההנאה מהחמץ: כָּל שָׁעָה שֶׁמֻּתָּר לֶאֱכוֹל חמץ, כלומר, שיש אנשים מסוימים שמותר להם לאכול חמץ, וכוונת המשנה לשעה החמישית בי"ד בניסן, שמותר לכהנים לאכול תרומה, והיינו כשיטת רבן גמליאל לעיל (פרק א משנה ה), מַאֲכִיל – רשאי כל אדם ואף ישראל, שאינו יכול לאכול את חמץ החולין שלו בשעה זו], להאכיל את חמץ החולין שברשותו לַבְּהֵמָה לַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת, וְכן מוֹכְרוֹ לַנָּכְרִי וזהו שלא כדעת בית שמאי הסוברים שאסור למכור חמץ לנכרי בערב פסח, אלא אם כן ידוע שיאכלנו החמץ לפני הפסח], וּמֻתָּר בַּהֲנָאָתוֹ – לאחר ששרף את החמץ בערב פסח בזמן הביעור, מותר לאדם ליהנות מהאפר של החמץ אף לאחר זמן הביעור. עָבַר זְמַנּוֹ – לאחר זמן הביעור, והיינו מתחילת שעה שישית ביום, שחייבו חכמים לבער את החמץ מן התורה החיוב הוא רק בסוף השעה השישית], אָסוּר האדם בַּהֲנָאָתוֹ של החמץ, וְלכן לֹא יַסִּיק בּוֹ את התַּנּוּר וְאת הכִירַיִם שברשותו, אף שבכך הוא מבער את החמץ, כיון שבשעה זו נאסר החמץ בהנאה, ואפילו תוך כדי ביעורו מן העולם. המשנה מביאה עתה מחלוקת כיצד היא דרך ביעור החמץ: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין מצוות בִּעוּר חָמֵץ מתקיימת אֶלָּא על ידי שְׂרֵפָה, כיון שיש ללמוד דין זה מ'נותר', כלומר בשר קדשים שנותר במקדש לאחר זמן אכילתו, שהוא אסור בהנאה וחייבים כרת על אכילתו, ואמרה התורה שיש לשורפו, אף בחמץ, שהוא אסור בהנאה ויש חיוב כרת על אכילתו, יש לשורפו. וַחֲכָמִים חולקים ואוֹמְרִים, אין ללמוד חמץ מנותר, שהרי יש איסורי הנאה אחרים שיש בהם כרת ומכל מקום אין בהם חיוב שריפה, ולכן אין צורך לשרוף את החמץ, אלא אַף מְפָרֵר את החמץ לפירורים וְזוֹרֶה – מפזר אותם לָרוּחַ, אוֹ מפרר את החמץ ומַטִיל אותו לַיָּם, ואף בזה יוצא ידי חובת ביעור חמץ.

___________

הלל מבואר (על פי האברבנאל)

מוסיף המשורר ומבטיח לכל המסופקים בדבר, וחוששים שיכלו ישראל בגלות זו, ואומר עתה בשם האומה כולה, לֹא אָמוּת בגלות זו, כִּי אֶחְיֶה ואצפה תמיד לישועת ה', וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ. ואף על פי שיהיו צרות רבות וגדולות בגלות זו, הרי רק יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ, וְלַמָּוֶת – לכליה מוחלטת לֹא נְתָנָנִי. עתה ממשיל המשורר כאילו שערי ההודאה לה' סגורים בזמן הגלות, ולכן אומר בשם העם, פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק, ואני, עם ישראל, אָבֹא בָם ואוֹדֶה יָהּ. וכאילו השערים עצמם משיבים לו, הרי זֶה הַשַּׁעַר לַה', ולכן רק צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ, וכשישובו ישראל בתשובה שלימה, יהיו ראויים להכנס לשערים אלו.

לאחר הגאולה יאמרו ישראל, אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי בגלות המרה הזו, כי הסתיימה הגלות וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה. באופן שהאֶבֶן שמָאֲסוּ הַבּוֹנִים, וזהו עם ישראל, הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה, כי בנין העולם ובית המקדש יהיו כולם מיוסדים לעתיד לבוא על עם ישראל. ותשועה זו לא תהיה בכח הזרוע של ישראל, אלא מֵאֵת ה' הָיְתָה זֹּאת, הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ, כי תהיה הגאולה דבר פלא בעיני כל בני האדם. זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה', והוא יום הגאולה, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ.

עתה מתפלל המשורר שיקים ה' את דברו הטוב, ואומר אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא, לגאול את ישראל, וכיון שהגאולה השלימה תלויה בכך שיחזרו ישראל בתשובה, מוסיף ואומר אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא, שיצליחו ישראל לחזור בתשובה שלימה.

בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה' – הבא ומתקרב לעבודת ה' יהא מבורך בשם ה', בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית ה'. וכיון שהבא להטהר מסייעים לו, אֵל ה' וַיָּאֶר לָנוּ – יאיר ה' את אורו לכל החפצים להתקרב אליו, ואף על פי שהגוף והיצר הרע מעכבים את האדם מלשוב, אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ – כשם שקושרים את הקרבן עד שמביאים אותו אל המזבח שזהו תכליתו, כך קישרו את הגוף הבהמי ואת היצר הרע עד שיגיע לתכליתו, וכאשר יהיה הדבר תאמרו, אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ, אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶךָּ. הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

חתימת ברכה זו היא המכונה 'ברכת השיר', ומהות תוכנה הוא שההילול והשבח לה' אינם נצרכים לו, שהרי הוא מרומם על כל ברכה ותהילה, ואין לנו שום השגה בו כלל, אלא הדבר הוא לתועלת בני האדם המתפללים, המראים בכך את כוונת הלב ואהבת ה', וכיון שכל מה שאנו משיגים בה' הוא דרך הפעולות שהוא פועל ומשפיע עלינו, לכן ממשיל זאת המשורר כאילו הפעולות והמעשים עצמם הם המשבחים את שם ה', וכל שכן שראוי לישראל עבדיו לשבח ולהלל את שם ה'.

יְהַלְלוּךָ ה' אֱלֹהֵינוּ כָּל מַעֲשֶׂיךָ, שהמעשים עצמם הם המהללים את ה' בעצם קיומם, וַחֲסִידֶיךָ צַדִּיקִים עוֹשֵׂי רְצוֹנֶךָ, וְכָל עַמְךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, אף להם נאה להלל ולשבח את ה', ולכן בְּרִנָה יוֹדוּ וִיבָרְכוּ, וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ, וִירוֹמְמוּ וְיַעֲרִיצוּ, וְיַקְדִּישׁוּ וְיַמְלִיכוּ אֶת שִׁמְךָ, מַלְכֵּנוּ. כִּי לְךָ טוֹב לְהוֹדוֹת וּלְשִׁמְךָ נָאֱה לְזַמֵר, כִּי מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל.