מאמר רביעי, טו 5

המשך טו. החבר: שם "ה'" הוא המכונה ממנו ב'פנים', כמו שכתוב: "פני ילכו", "ואם אין פניך הולכים". והוא הדבר שבקש משה מה' להראות לו באמרו: "ילך נא ה' בקרבנו".

(ההבדל בין שם אלהים לשם הויה הוא), כי ענין האלהות יובן בהקש השכלי. השכל מלמד לאדם שיש לעולם מושל ומסדר, אם כי נחלקים הבריות בהוכחתו כפי מה ששכלם מלמדם.

והמופתים המדויקים ביותר על מציאות אלהית הם מופתי הפילוסופים. אבל שם ה' לא יושג בהיקש השכלי אלא בראיה הנבואית. בהתגלות זו ימצא האדם במצב, שבו הוא קרוב להפרד מצורתו האנושית ויהפוך מין מלאכי עליון, ותכנס בו רוח אחרת, כפי שמצאנו בכתובים: "ונהפכת לאיש אחר", "ויהפך לו אלהים לב אחר", "ורוח לבשה", "היתה עלי יד ה'", "ורוח נדיבה תסמכני". רוח נדיבה, היא כנוי לרוח הקודש הלובשת את הנביא בזמן הנבואה. וכן הנזיר או המשיח שנמשח לכהנה או למלוכה, בזמן שימשחנו נביא, או בזמן שיעזרנו האלהים לעשות מפעל חשוב לתקון העולם, או בזמן שמודיעים לכהן בחכמה נפלאה (הנעזרת ברוח הקדש) אחר שישאל באורים ותומים.