מאמר רביעי, יח-יט

יח. הכוזרי: אני רואה שאתה מגנה את הפילוסופים, ומייחס להם תכונות הפוכות ממה שהתפרסמו בהן. הנה אתה שולל מהם כל מעשה טוב, ואלו המציאות היא שכל מי שחי בפרישות ובבדידות, אומרים עליו שנהיה פילוסוף, או הולך בדרך הפילוסופים.

יט. החבר: אף אני לא גיניתי אותם (על מעשיהם), אלא על שרש אמונתם. כי לפי דעתם שיא ההצלחה של האדם אינו אלא המדע העיוני, ושיגיע להבנת כל הנמצאים בעולם, ולאחר שישכיל את ידיעת כל הנמצאים, יצא שכלו מהכח לפועל, ויהפוך לנאצל רוחני קרוב למדרגת שכל הפועל, ולא יירא מכליה לעולם. דבר זה לא יהיה אלא אם יכלה כל ימיו במחקר, ויתמיד במחשבה. היות ודבר זה בלתי אפשרי לעשות יחד עם העסוק בעסקי העולם, משום זה רואים הם צורך לפרש מהרכוש, מהגדולה, מההנאה ומהמשפחה, כדי שלא יטרידוהו דברים אלה מלמוד ומחקר. כשידע האדם את המטרה הגופית המבקשת מהמחקר, לא ישים לב על מעשיו, כי אין בדעתו לקבל גמול על יראה זו. הפילוסופים אינם סבורים שאם יהיו גזלנים או רוצחים יענשו על כך. אמנם הם ציוו לעשות את הטוב והזהירו מעשות רע, כי זו היא הדרך הנכונה והמשובחת להתדמות לבורא, שסדר את הבריה על האופן הטוב. הם קבעו דת שכלית, והם הנהגות וחקים שאינם חובה אלא מותנים ותלויים לפי הצורך. אך חוקי התורה אינם כן, אין ציווים מותנה בשום תנאי, פרט לדינים שמגמתם לתקן את סדרי החברה (כדיני ממונות). ויתבאר בחכמת התורה מה הוא הדין שמותנה בתנאי מסוים, ומה הוא הדין שנאמר ללא תנאים.