מאמר רביעי, כד-כה

כד. הכוזרי: רוצה אני שתראה לי מעט מהנשאר מאותן חכמות טבעיות, שאמרת שהיו ידועות בעמכם.

כה. החבר: יש שפות וכתבים שיש להם מעלה על האחרים. יש לשונות שבהם שמות העצמים מורים הרבה על הענין המרומז במלה, ויש מהם שמורים פחות, והלשון האלהית שלמד אלהים את האדם, ושמה על לשונו, וחרתה על לבו, בלי ספק שהיא השלמה ביותר מכל השפות, והמתאימה ביותר למובנם של המלים הנרמזות בה, כמו שכתוב: "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו". והכונה היא, שהוא השם הראוי והמתאים לו, ומורה ומלמד על ענינו. המסקנה המתבקשת מזה, שיש לשים מעלה ויתרון ללשון הקדש, והמלאכים מתחשבים בה, ומתרשמים ממנה יותר משאר הלשונות. ומנקודת מבט זו נאמר גם על הכתב העברי, שצורת אותיותיו אינם סימונים מקריים בלבד, אלא יש להם קשר להוראה שמורה כל אות ואות. ומעתה אינו מן התימה שהשמות ומלים ידועות, הנאמרים (בלחשים וקמעות), עושים רושם, אך בתנאי שיקדים להן את מחשבת הנשמה הטהורה, הדומה למלאכים.