מאמר שלישי, לט2
המשך לט. החבר: מצוה זו של "לא תסור" היא המקור לחיוב מצוות דרבנן, כגון: מצות מקרא מגלה ופורים, נר חנוכה, קריאת ההלל כולו בברכת "לגמר את ההלל", וקריאת חלק ממנו בברכת "לקרא את ההלל", נטילת ידים וערוב, ומשום מצוה זו (של 'לא תסור') אנו מברכים עליהם "אשר קדשנו במצותיו וצונו", ולו היו נקבעים חקים אלה לאחר שיצאנו לגולה, לא היו נקראים מצוות ולא היינו חייבים לברך עליהם כי היו נקראים "תקנה" או "מנהג".
"בְּנֵי הָעָם הַמֻּטְבַּע בְּטִבְעָם הַדְּבֵקוּת בַּתּוֹרָה וְהַקִּרְבָה לֶאֱלוֹקִים,
יַסְפִּיקוּ לָהֶם נִיצוֹצוֹת הַנִיתָּזִים מִדִּבְרֵי הַחֲסִידִים, וְיַדְלִיקוּ מַשּׂוּאוֹת בִּלְבָבָם"
(מאמר ה, סי' טז)
יַסְפִּיקוּ לָהֶם נִיצוֹצוֹת הַנִיתָּזִים מִדִּבְרֵי הַחֲסִידִים, וְיַדְלִיקוּ מַשּׂוּאוֹת בִּלְבָבָם"
(מאמר ה, סי' טז)
