מאמר שלישי, מח-מט
מח. הכוזרי: בכל זאת הייתי רוצה לדעת, למה ציוה ה' להשמר מן הטומאות.
מט. החבר: הטומאה והקדושה הם שני ענינים נגדיים זה כנגד זה, לא ימצא האחד רק בהמצא השני, ומקום שאין קדושה אין טומאה, כי כל מובנו של המושג 'טומאה' הוא איסור ואזהרה על הטמא לנגוע בחפץ המקודש לאלוהים, כמו הכהנים, מאכליהם, לבושם, ותרומות וקרבנות, והכניסה לבית המקדש, ועוד הרבה כגון אלה. כמו כן המושג 'קדושה' הוא מצב שאוסר על המתקדש לנגוע בדברים ידועים ומפורסמים, ורובם הם דברים התלויים בהשראת השכינה (והם עניני המקדש) ובזמנינו אנו חסרים אותה.
איסורי נדה ויולדת הנוהג בזמנינו אינו מפני הטומאה, אלא היא מצוה ככל מצוות הבורא יתברך, וכן ההרחקה מקרבתה ולהיזהר מלאכול עמה אין זה אלא גדר וסייג שימנע מלבוא עליה, אבל דיני הטומאה בטלו מאיתנו, כי אנו על אדמה טמאה ובאוויר טמא, וכל שכן בהיותנו משתמשים בקברות, ונוגעים בשרצים ומצורעים, וזבים ומתים. וכן הנבלה לא נאסרה עלינו משום טומאתה, אלא היא מצוה גרידא ודין טומאת נבילה הוא דין נוסף על איסור אכילתה.
יַסְפִּיקוּ לָהֶם נִיצוֹצוֹת הַנִיתָּזִים מִדִּבְרֵי הַחֲסִידִים, וְיַדְלִיקוּ מַשּׂוּאוֹת בִּלְבָבָם"
(מאמר ה, סי' טז)
