מאמר שלישי, מט 7

המשך מט. החבר: החכמים המורים את האיסור וההיתר לפי האמת ההלכתית, וקובעים באופן מדויק את גבולות ההלכה, הם עצמם מראים לך בתוכה דברים שמן הדין מותרים הם, ובכל זאת ראוי להתרחק מהם ואינו נאה לעשותם, ולדוגמא, מגנים את אכילת בשר הבהמה המסוכנת, ואת הפקעת הממון על ידי הדיינים בדרכים חוקיות אך אינן הוגנות, ואת היתר ההליכה מחוץ לתחום בשבת על ידי עירובי תחומין (כי התירו זאת רק לדבר מצוה), והתרת אשה לבעלה בדרכים מסוימות שהן חוקיות מבחינה הלכתית (כגון על ידי שליחות או בקדושי ביאה), והתרת השבועה והנדר על ידי כל מיני הערמות (החרטה בנדרים מתירה את איסור הנדר, ולמרות זאת ראוי להתרחק ממנו), דברים שמתאימים לשורת הדין, אבל מנקודת מבט של המוסר ומידת חסידות ראוי להתרחק מהם.
כללו של דבר, שני העקרונות חשובים הם לקיום התורה, קביעת הדין, ולהשתדל להכנס לפנים משורת הדין. כי אם נלך אחר שורת ההלכה בלבד, ימצאו רבים שיורו היתר לעצמם בדרכים ללא ספור, בתוך גבולות ההלכה (ויהיו נבלים ברשות התורה). ואם נעזוב את שורת ההלכה, שהיא הסיג והגבול השומר על התורה, ונסמוך על לפנים משורת הדין, ועל רגש המוסר ומידת החסידות בלבד, יביא דבר זה למינות ולאפיקורסות, ולאבדן התורה כולה.